בננה ביץ'

דיימון אלברן הוא איש שמונע מגחמות. בעוד שאצל אחרים זה עשוי להתפרש כמגרעה, אצל סולן בלר זה המתכון הטוב ביותר ליצירות מעודכנות שמוכיחות כל פעם מחדש את החשיבות שלו לעולם המוזיקה, גם בתור אמן וגם בתור בתור מישהו שהוא יותר מאגדת בריטפופ שהייתה חלק מרכזי מעיצוב של עשור שלם. בסוף שנות התשעים, כשכבר אפשר היה להריח את הדעיכה של בלר, אף אחד לא חשב שהעניין הזה של להקת רוק מצוירת, שאלברן רצה להרכיב עם חברו ללימודים, המאייר ג'יימי היולט, זה משהו שבאמת יצליח לתפוס.

בשנת 2003, כשבלר התפרקו והבריטפופ נכנס באופן סופי לספרי ההיסטוריה כשהפרצוף של אלברן על הכריכה, הוא רק החל את דרכו המוזיקלית - שנתיים לפני כן יצא אלבום הבכורה של גורילאז ונחל הצלחה אדירה בעיקר בארצות הברית, אותה מדינה שגרמה לחברי בלר לשוב לאנגליה הלומי קרב קצת פחות מעשור לפני כן. בשנת 2007, שנתיים יציאת האלבום השני "Demon Days", כבר אי אפשר היה להוציא את הגורילה מאלברן, לאחר שהסופרגרופ המצויר עם החברים המתחלפים מכר בסך הכל מעל 15 מיליון אלבומים, יותר ממה שבלר הצליחו בתקופת פעילות ארוכה יותר. במקביל לכל אלו היה לאלברן את הזמן לפרויקט אופרה, לעוד סופרגרופ (The Good, the Bad and the Queen) ולסדרת הופעות איחוד של בלר.

האלבום השלישי של גורילז, "Plastic Beach", מגיע אלינו כשאלברן נמצא בשיא חדש בחיים - הוא פירק, הרכיב, פיצל ומיזג. התזזיתיות שלו בשנים האחרונות לא משאירה לו שום נקודה להסתכל עליה לאחור בחרטה, מעכשיו אפשר רק לשעוט קדימה.

חוף אחרי בן אדם

את הרעיון ל"Plastic Beach" קיבל אלברן כשביקר במאלי וראה כיצד "מסלקים" פסולת על ידי קבירתה באדמה (אמרנו גחמות, כן?). משם הגיע הקונספט האקולוגי, שאיכשהו אמור ללוות לאורך האלבום את ארבעת הדמויות המצוירות שמרכיבות את גורילז - מרדוק, ראסל, 2D, ונודל - שמוצאים את עצמם על אי שעשוי מאשפה, עליו הם מקליטים את האלבום וממנים זאת מסחר בנשק, או לפחות זה מה שמספרים, כי לא מדובר בעלילה שמצליחה להיות נהירה מספיק לאורך 57 הדקות של האלבום. זה גם לא באמת משנה. הציורים והדמויות הם כבר סתם סיפור כיסוי מיותר, שנראה שאלברן והיולט ממשיכים איתם רק מכורח ההרגל.

אחרי פתיחה אינסטורמנטלית קצרה, האלבום מקבל את הסיפתח האמיתי שלו בשיר "Welcome to the World of the Plastic Beach" שבו סנופ דוג עושה קבלת פנים לאותו שבנוי כולו מפסולת תעשייתית. משם מתבצע מעבר חד ל"White Flag", אחד השירים המפתיעים של האלבום בהשתתפות אמני הגריים באשי וקאנו והתזמורת הלאומית של לבנון למוזיקה ערבית אוריינטלית, ויחד הם מזגזגים בין גריים (שמעתי ואהבתי) למה שאמור להיות מוזיקה ערבית אוריינטלית (לא עף לי הגג) ומראפרפים נגד מלחמה, פשע ודת. קשה להמנע מלהתייחס לשילוב הזה שלא בציניות, אבל באמת שמדובר ביציאה מבריקה.

ב"Rhinestone Eyes" אלברן שר לבד, אבל מעטפת הסינתיסייזרים סביבו רק מרימה אותו לגובה מספיק רלוונטי שמהווה הכנה ל"Stylo", הסינגל הראשון מתוך האלבום בהשתתפות מוס דף ואושיית הסול הקשישה בובי וומאק. רצועה מרשימה, שגם מלווה בקליפ מעולה עם ברוס ויליס.

הכנסת אורחים

ליין האירוחים עולה עוד קומה ב"Superfast Jellyfish", שמתחיל כפארודיה שמסמפלת פרסומת למזון מהיר להכנה במיקרו, אבל השיר התמים הופך לפושע עם הפריצה של חבורת ההיפ הופ הניו יורקית הותיקה והמוזרה דה לה סול, כשברקע השירה הכל כך מזוהה של של גריף רייז מסופר פרי אנימלז. בהמשך מתאחרים גם מארק אי סמית' מ-The Fall ב"Glitter Freeze" הטכנואי, לו ריד ב"Some Kind of Nature" המרגש, שיר שמהווה את אחד השיאים של האלבום, בין השאר בגלל המפגש העוצמתי בין איש הוולווט אנדגראונד לשעבר לאלברן - כשהם מגישים את זה ביחד, פתאום זה כבר לא נורא כל כך לבלוע כמה מסרים על איכות הסביבה.

עוד שירים שהופכים את האלבום למושלם הם "On Melancholy Hill", שנותן את ההמחשה הטובה ביותר מבין כל 16 שירי האלבום לכמה נפלא הקול של אלברן. אליו מתווסף שיר הנושא "Plastic Beach" בהשתתפות מיק ג'ונס ופול סימונון מהקלאש, ולקינוח אפשר לקחת את "To Binge", דואט בין אלברן ליוקימי נאגנו מההרכב השבדי Little Dragon, בשיר שנשמע כמו בי-סייד של בלר.

חוסר ההפרדה בין אלברן לגורילז הוא בלתי נמנע, לא מדובר רק במשהו שיושב בתת מודע, אלא בעובדה שבסופו של דבר, הוא עושה את מרבית הכתיבה, ההלחנה, השירה וההפקה באלבום, ולא משנה מי ישתתף לצידו ולאיזה גבהים האורחים האקראיים ירימו את הרמה, הוא יישאר דמות המפתח. אחרי שלביטלס היה את האלבום הלבן, לרדיוהד את "Kid A" ולפיימבנט את "Crooked Rain, Crooked Rain", דיימון אלברן זוכה להפוך את "Plastic Beach" לקלאסיקה האלמותית שלו - תדמיתית הוא תמיד יהיה הפרצוף היפה של בלר, אבל בקצב הזה, אין ספק שתוך חמש שנים יסתכלו עליו בעיקר כעל האיש שהביא לנו את הגורילז.

Gorillaz - Plastic Beach (הליקון)

>>> אלכס פולונסקי צפה גם בסרט התיעודי על הגורילז
>>> לכל הטורים, הכתבות והביקורות של אלכס פולונסקי