שונא בנות

אחרי שטקס פרסי הבריטס האחרון הוכיח שהפופ הגברי בבריטניה הלך קפוט וכל מה שנשאר ממנו זה ארון קבורה עם כמה תקליטים למזכרת, מסתבר שגם המצב בגזרה הנשית הוא לא משהו. אפשר להתנחם בעובדה שאיכות וכמות הזמרות היא מספקת למדי, הבעיה היא שאף אחת מהן לא מצליחה לשרוד לאורך זמן ולזכות ביותר מסתם כותרות בצהובונים - איימי וינהאוס, לילי אלן, דאפי, אדל, לה רו, פיקסי לוט, ופלורנס וולש (פלורנס אנד דה מאשין). בשלב כזה או אחר, כולן היו המלכה אליזבת' השנייה של הפופ הבריטי, וחוץ מהשתיים הראשונות, אף אחת לא הצליחה להשאיר חותם משמעותי על הז'אנר ולעשות כבוד למגדר.

כנראה שגם המאזינים וגם המבקרים בממלכה המאוחדת מעדיפים להחליף את כוכבות הפופ שלהם בקצב שבו טייגר וודס מחליף נשים, זאת לעומת ארצות הברית, שם זמרת כמו ליידי גאגא, ביונסה וריהאנה, מצליחות לנסוק די מהר ולהמשיך לרחף מבלי שהכוכבת הבאה בתור תיירט אותן, איכשהו - ויעידו על כך, בין השאר, שיתופי הפעולה בין ביונסה לגאגא, שמצליחות לפעול זו לצד זו בסימביוזה מושלמת.

איזה זהב

עד ספטמבר אשתקד, אף אחד לא ממש ידע מי זו אלי גולדינג. עכשיו, חצי שנה אחרי, היא הדבר הכי חם בבריטניה. עם אלבום בכורה בשם "Lights" שיוצא כשהוא עטוף בהייפ חמים מכל כיוון - ככה זה כשרק עם שני סינגלים ביד, היא הוכתרה בתור הבטחת השנה ל-2010 על ידי ה-BBC, וזמן קצר לאחר מכן הוענק לה פרס המבקרים של הבריטס. מכאן והלאה, חובת ההוכחה היא עליה.

גולדינג בת ה-23 קיבלה גב מ-Frankmusik, מפיק אלקטרופופ מוכשר שהשורה הבולטת ביותר ברזומה שלו כללה כמה הופעות חימום לפט שופ בויז. הוא הצליח לקחת את פולק חדר השינה שלה, לאוורר אותו ולתת לסאונד את הנגיעות שיהפכו אותו ללהיט רחבות.

בתור מישהי שהסוס שלה התחיל לדהור יותר מהר ממה שהיא ציפתה, לגולדינג אין מה להתלונן, אולי רק על העובדה שהיא כנראה תיפול מהר. היא מגשימה את עצמה את בתור הבטחת השנה, אבל בטיימינג כזה, שבו היא לא לבד בזירה, לא נשאר לה הרבה מה לעשות מלבד ליהנות מכל הרימיקסים המעולים שעשו לה (להוציא את הריטוש של צ'ידי באנג ל"Under The Sheets" המצוין). ככה זה כשהשירים שלה מספיק קליטים ומתוקים כדי שיימאסו אחרי שבועיים של חרישה. לא נורא, נתראה בסיכומי סוף השנה עם "Starry Eyed".

Ellie Goulding - Lights (הליקון)

דרוש ליטוש

גם על מארינה אנד דה דיימונדס (שם הבמה שאימצה לעצמה מארינה לימבריני דיאמנדיס. חצי יווניה וחצי וולשית, אם תהיתם) כנראה שלא נשמע עוד הרבה בעתיד הקרוב אחרי שיסתיים ההייפ סביב אלבום הבכורה של הזמרת בת ה-24, שבדומה לגולדינג, הצליחה לבצע פריצה מרשימה בזמן קצר יחסית עם אלבום הבכורה "The Family Jewels".

בשמיעה ראשונה, מארינה היא עוד שכפול של פלורנס וולש (רק בלי הרגליים הארוכות, אבל לא משנה), שזה נחמד בסך הכל, אבל לא מעניין במיוחד. עם זאת, כשנחשפים לעוד שירים מעבר ל"Hollywood" המדבק, אפשר להתלהב מכך שמנעד ההשפעות המוזיקליות שלה הוא רחב למדי, ולהתבאס מזה חצי שעה מאחר יותר אחרי שקולטים שמדובר בבחורה שחופרת על כמה שהיא מתוסכלת, כשהיא עושה את זה בלי שמץ של חינניות.

שירים כמו "Are You Setisfied?" ו"I Am Not a Robot" מופקים ומבוצעים בצורה כיפית למדי, אבל חושפים מאחוריהם אישיות בינונית על גבול המשעממת, עם נקודת מבט ילדותית שמוגשת בצורה בלתי אירונית - וזו לא מחמאה. מארינה אפילו לא מספיק סלאטית כדי שיהיה אפשר לזרוק עליה איזו מטאפורה של אחת שעומדת מתחת לבניין הבורסה, אז אם זה מה שיש בתפריט, כנראה שיהלומים הם ממש לא לנצח.

Marina & the Diamonds - The Family Jewels (הי פידליטי)

>>> לכל הכתבות, הטורים והביקורות של אלכס פולונסקי