נח לו במרכז החדר

לא. הפעם, אם כבר, מי שמנסה לקבוע לצור את דרכיו החדשות הוא המאזין הותיק שלו. אבל אין לו כוח לשטויות האלה. מלעיזיו של צור לבטח ירצו לכוון נגדו, בעקיצה, את השורה מהשיר שהעניק לאלבום את שמו - "הכל כאן צפוי, הרשות נתונה". אבל ערן צור, מה לעשות, חכם יותר מזה. הוא יודע שהכל צפוי ושהרשות נתונה. דווקא במיינסטרים הישראלי השמרני מאד, לצור - המוזר, הבוטה, הפרוורטי, ויותר מזה, זה שעוד מתפנק ומשתולל על הפרוורסיות שלו, ומסרב להתבייש בהן כפי שנדרש ברדיו (קצרה היריעה מלתאר את שירי האשמה המינית שנכתבו בעברית רק בעשור האחרון. נדמה, למשל, שקרן פלס הייתה יכולה להרכיב מהם אלבום כפול).

ארץ האפשרויות המוגבלות

אז מה הוא יכול לעשות? למרבה המזל, התשובה עבורו באה מהחיים עצמם והוא לא היה צריך לעשות דבר פרט לנאמנות לעצמו. ערן צור החדש אינו טוען לאיזו טרנספורמציה או חזרה בתשובה והוא לא הולך להוציא אלבום מזמורי ברסלבים (העניין העמוק והאמיתי שלו ביהדות מתבטא - והתבטא מאז ומעולם - בדרכים אחרות, צנועות יותר). ערן צור הוא לא רק אותו ערן הקטן, אכול התשוקות עד לכדי שאפשר כבר לראות את העצמות, זה של הכמיהה הנצחית והלא ממומשת, אלא הוא גם אדם נשוי עם שני ילדים. דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. אם הוא ירצה לשיר עכשיו על תסכול מיני הוא יצטרך לעשות זאת בורסיה חדשה. למרבה המזל, צור מעולם לא התקשה להשתנות.

מצחיק לראות שדווקא לא כל מאזיניו של צור מקבלים את השינוי בהתלהבות. האלבום הזה עדיין טרי מדי כדי לשפוט כבר את האופן שבו הוא נתפס בציבור, אבל אני זוכר ששירים כמו "למראשות המיטה", על לידת בנו, נתפס מוזר, כמעט לא הולם את צור, במיוחד כשהופיעו בצמוד לסאגת המין האנאלי "הג'ינס הנמוכים". ההתקבלות של האלבום הזה, שעוסק עוד יותר במשפחתיות, אבל גם לא מוותר על הדברים שהעסיקו, וכנראה גם יעסיקו אותו במשך כל הקריירה האמנותית שלו, תכריע אם הקהל מוכן לפרובוקציה האמיתית שערן צור מוציא עכשיו מהשרוול - התפתחות תדמיתית, הצגה של אישיות מורכבת - או שמא הוא העניק לו את עמדתו התמוהה באמת ברדיו בזכות העובדה שהיה כבר ידוע מה הוא יעולל, ואיך הוא יכעיס, ואיך הוא יזעזע, ומה הוא חושב על המוסר שלכם, על המוסרנות שלכם.

האלבום הזה הוא אולי השקט והמינורי ביותר שצור הוציא עד כה בכל הקריירה הלא-קצרה שלו (יתכן שהיעדרו של רם אוריון מעמדת הגיטריסט שאותה הוא מילא נאמנה באלבומים הקודמים ועדיין ממלא בהופעות, תרם לעניין). הוא גם כנראה המוצלח ביותר מבחינת לחנים. עדיין, עם כל הכבוד שאני רוחש לנאמנות של צור לעצמו, אני לא יכול שלא להזכר בפעם שראיתי אותו בפסטיבל פולקל'ה הרביעי במספר, שהתקיים בלבונטין 7 לפני משהו כמו שנתיים. הוא ניגן לבד, רק עם הבאס, כולו ורידי צוואר פועמים וזיעה מאחורי המשקפיים, שירים חדשים וקצת שירים ישנים. שום דבר שהוא ביצע לא היה אפקטיבי ומטלטל כמו כשצרח את "בחצרות בחושך". מכל הבחינות, זהו שיר שכותבים פעם אחת בחיים - גם מבחינת התעוזה וגם מבחינת המוזה. אבל גם אם זהו המצב, הוא לא מפריע ל"כל מה שאנושי" להיות אלבום מדויק, מוצדק וראוי - לבטח אחד מהמרשימים ביותר שיצאו בעברית השנה.