האמת העירומה
האלבום החמישי של ליארס, "Sisterworld", הוא לא רק הטוב ביותר שלהם עד כה - הוא גם זה שסוף סוף נותן תשובות לשאלות שהעלו קודמיו. עמית קלינג אמין
נראה לי שהייתי בן שש עשרה בערך כשקניתי את האלבום הראשון של Liars (בשום אופן לא The Liars. זה לא בריטפופ מלוקק פה. המכונה הזאת הורגת). לא ידעתי עליהם שום דבר חוץ מזה שהייתה להם את העטיפה הכי מעניינת מכל מדף הדיסקים שסומן כ"מכירת חיסול". כלומר: אם יש לך עשרים ש"ח, יש לך דיסק. כשאתה הילד האחרון בסביבה המיידית שלך שעדיין תקוע עם חיבור אינטרנט של 56K, ובכל מקרה סגרו את אודיוגלקסי (התאבלתי יומיים), מדובר בעניין קריטי. גם הכותרת שלו - "They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument on Top" משכה אותי, אבל לא, כאמור, כמו הציור: רישום פשוט בעפרון פחם - ריבוע תלת-ממדי שמסמן חדר, על הרצפה מיטה בלבד. צלמית אדם מרוסקת על התקרה, דם מסביבה. חלק מהדם מטפטף גם על הסדינים. הייתי חייב לשמוע את זה.
כל הרעיון של ליארס, אם אפשר לתמצת איכשהו את הקריירה שלהם, מסתכם בעטיפה הזאת. הם מצד אחד ההבטחה של תעופה מתוך שינה ומצד שני התקרה הבלתי נמנעת. ודם. האלבום החמישי שלהם, "Sisterworld" (שמו של האולפן שלהם בלוס אנג'לס), מרגיש כמו ההתעוררות לאחר שכל זה קרה.
למי ששבר את השיניים על כותרת אלבום הבכורה שלהם בפסקה הראשונה של כתבה זו, כדאי לדעת הם כבר מזמן לא קוראים לשירים שלהם בשמות כמו "Tumblings Walls Buried Me in the Debris with ESG". טוב שלא. כשהם היו להקת דאנס-פאנק קיצונית ומופרעת, שמקליטה אלבום בן עשרים דקות ואז זורקת עוד לופ אלקטרוני אפל שחוזר על עצמו במשך קצת יותר משלושים דקות וסוגרת ככה אלבום (מהלך ספק אידיוטי, ספק גאוני), זה התאים. אחרי שני אלבומים של שיטוטים באלקטרוניקה אפלולית וטיפה מייגעת לפרקים (אבל שם הם למדו לרגש ולא רק לשבור, אז זה היה לטובה), לפני שנתיים הם הוציאו אלבום שנקרא פשוט כשם הלהקה. אוקיי, חשבתי, זה הסוף. כלבים הולכים למות רחוק. ליארס רוצים להתפרק או באמת למות וככה הם נפרדים. אבל מסתבר שהלהקה הזאת יכולה לשרוד גם בלי התחכמויות. מסתבר שהאלבום הרביעי, הבאמת מצוין, הממכר לחלוטין, לא היה הפרק האחרון, אלא בכלל הפרק הראשון של טרילוגיה חדשה. וכמו ש-"They Were Wrong, So We Drowned" (האלבום השני שלהם, מ-2004 - תקליט קונספט משונה על ציד מכשפות), כך גם "Sisterworld" הוא הישג אמנותי ענק, וגם - ואין לזלזל בכך בכלל - אסופה של אחת עשר שירים מצוינים.
הראש שלי מזגזג ומחפש הקשר לאלבום הזה. כי ברור שהוא עומד בתוך מרקם מאד מדויק של קיום. לא, התקיימות. העולם התרבותי הרחב של ליארס דורש הכרה והתייחסות. ההתחלה הצנועה של שיר הפתיחה, "Scissor", מתחיל במחוזות הצנועים שנשמעים מעט כמו TV on the Radio (שמקורם פחות או יותר באותה סצינה כמו זו של ליארס), אבל ברור שהשיר עוד לא מספיק להגיע לאמצע לפני שהכל מתפרץ. תופים, צעקות, גיטרות, מוות. המוות כל כך מוחשי באלבום הזה כי הרעש בו תמיד מגיע במפתיע ומיד נעלם. השגרה שלו היא בכל זאת שקטה, אבל שום דבר פה לא יציב. אין כאן הבטחה לאף סוג של סאונד.
ליארס מנסים את עצמם כאן עם כיוונים שבהם הם ממש לא העזו לגעת בעבר. "No Barrier Fun" המינורי והמבריק שמרגיש כמו חידה, פוסט-רוק מעודן ב"I Still Can See an Outside World", חזרה מובהקת לסאונד של האלבום הראשון עם "The Overachievers". ליארס שינו סגנון מוזיקלי באופן מהותי מאלבום לאלבום אבל תמיד השתדלו מאד להשאר להקת אוונגרד מובהקת. "Sisterworld" מוכיח באופן חד משמעי שהנסיוניות היא חלק כל כך מהותי מהאופן שבו הם בכלל מסתכלים על כלי נגינה, שהם ממש לא צריכים להתאמץ ולחפש סאונד "שונה". הם יהיו מוזרים גם אם לא ירצו.
זה מה שהופך את האלבום הזה לטוב כל כך. בעבר, כנראה שליארס חשבו שהם מוכרחים להשאר זרים לסגנון המוזיקלי שבו הם עובדים בשביל ליצור מוזיקה מעניינת. למען האמת, זוהי הנחה כל כך מגוחכת שפלא שזה הצליח להם. האלבום הזה הוא לראשונה, אלבום שדומה לקודמו, ואפילו מרשה לעצמו לספוג השפעות מעבודות קודמות שלהם. אני לא יודע אם הסיפור כאן הוא על מסע ארוך לחיפוש סאונד שהסתיים סוף סוף בהצלחה. מה שאני כן יודע זה שדווקא כשהם נשמעים מעוגנים מהבחינה ה, נאמר, טכנית, הם מצליחים להתפנות לעשות אוונגרד בתחומים יותר חשובים, כמו רגשות.
Liars / "Sisterworld", Mute Records