שידורי המהפכה

האלבום החדש של גיל סקוט הרון הוא גם הראשון שלו מזה שש-עשרה שנים. במהלך השנים האלו הוא הספיק בעיקר לסבול, להכנס לראשונה בחייו למאסר ולהסתובב בין מכוני גמילה. אם כך, “I'm New Here” הוא אולי יותר משאלה מאשר אמת. גיל סקוט-הרון אינו חדש כאן. את התווית הזאת הוא יכול היה להדביק לעצמו על העטיפה של האלבום הראשון שלו, שכבר ארבעים שנה (לא להאמין) חלפו מאז שיצא, שעליו מעל שמו של הרון מתנוסס הכיתוב "משורר שחור חדש". אם מערבבים את שלושת המילים האלה אפשר לכתוב את המילה "משוחרר" כמעט פעמיים וזו הייתה האמת: בין 1970 ל-1982 גיל סקוט-הרון הוציא שלושה-עשר אלבומים. הלשון משוחררת, הנפש חופשיה לרחף מעל אמריקה. גיל סקוט-הרון היה מלך המבט הפנורמי, בעיקר על אמריקה, אבל לא רק.

"I'm New Here” נפתח ברגע מדהים: סימפול קצרצר של הכינורות מ-”Flashing Lights” של קנייה ווסט, שנשמע כאילו טבלו אותו בדלי של טיח שעמד שנה בתוך ענן ערפל, פותח את הדלתות שלו לאירוח. ועדיין הסימפול הוא קל לזיהוי, במכוון. זוהי הצהרה: גיל סקוט-הרון יודע מה הולך והוא יודע איך לקחת את זה ולעוות את זה ולהפוך את זה לשלו. חשוב להבהיר שמי שרגיל לקול הרך, המגוון של גיל סקוט-הרון מהאלבומים הקלאסיים דוגמת "Free Will” או "Winter in America” המופתי, זה שידע לשיר ולהקריא ולבנות תצריף מושלם עם חלילי הצד, הפסנתרים והמקצבים האפריקניים שהיו כל כך אהובים על שותפו של הרון לאורך מספר אלבומים, בריאן ג'ונסון – עתיד לפגוש כאן סולן אחר לגמרי, אחד שנשמע במרחק כוס ויסקי אחת או שתיים מלהיות טום ווייטס של ההיפ הופ.

נראה שכל ביקורת על "I'm New Here” חייבת להתייחס לעובדה שמדובר באלבום האישי והאינטרוספקטיבי ביותר של הרון, אם לא הראשון שבהם, בכלל. בעיני זוהי קביעה בעייתית משתי סיבות: פרספקטיבה אישית מדי בהאזנה לו עלולה להעלים הן את הפוליטיות החריפה, למשל, של הפואמה "On Coming From A Broken Home”, ששני חלקיה פותחים ונועלים את האלבום הקצר הזה, בה הרון קושר את האב כדמות נעדרת ואת סבתו, שאצלה הוא גדל, בלואיזיאנה, דרום ארה"ב, שם גם היום מהלכים צללי מלחמת האזרחים, הקונפדרציה וזכרון העבדות. בו בזמן היא גם יכולה להעלים את המטענים האישיים שנכחו בעבודתו של הרון לאורך כל השנים. נכון דווקא להביט על האלבום הזה כאלבום התעוררות, חזרה, מתיחת שרירים ישנים ורדומים, של הרון שנכנס לאולפן כדי, לראשונה מזה יותר מעשור וחצי, להקליט אלבום חדש.

אלבום פרטי, עבודה ציבורית

זו תהיה החמצה גם לראות באלבום הזה כיצירה פרטית של הרון. אישית – כן, אבל מלבד הסימפול המטלטל של ווסט, יש כאן גם שלושה קאברים: “Me and the Devil” מבוסס על שיר בלוז ישן, משנות ה-30 של המאה הקודמת, של רוברט ג'ונסון; “I'm New Here” הוא גרסה די נאמנה למקור של סמוג (!); ו"I”ll Take Care Of You” שייך במקור לברוק בנטון, זמר פופ-סול מסוף שנות החמישים. בלוז, סול ואינדי אמריקני, הפרשים של כשלושים שנה בין שלושת השירים האלה, שמצליחים איכשהו להפגש באלבום הזה כמעט כמו סב, אב ובן מהווים עוד הוכחה לעין הנץ של הרון.

מפיק האלבום, ריצ'ארד ראסל, שידוע דווקא בתור הבעלים והמנהל של XL Recordings, הלייבל שבו פרצו, בשעתם, פרודיג'י, ושאירח גם אומנים כמו MIA ות'ום יורק, מצליח לבנות יחד עם הרון פסיפס של בלוז למאה ה-21: תופים עמוקים שכל אחד מהם נשמע כמו פח בוער בסמטה, גיטרות מרוחקות והמון אלקטרוניקה. זוהי מעטפת כל כך נכונה ומדויקת לאלבום, שאפילו אם לא כל השירים בו עובדים, ואפילו אם הוא נגמר בערך בחצי נשימה (28 דקות! רק 28 דקות!), היא מעלה אותו, גם ברגעים היותר חלשים, לרמה של יצירה עגולה. אותי מדהים שלקח לגיל סקוט-הרון כל כך הרבה שנים להגיע לשילוב הזה, שנשמע כמו הקונטרה המושלמת לפרסונה, ליצירה ולאג'נדה שלו. ב-”I'm New Here” הוא אומר - “To turn a full circle and be new here again”. הבטחה של לידה מחדש, של קריירה מוזיקלית שניה. אלוהים אדירים, אני מקווה שהוא יחיה מספיק שנים בשביל לעשות את זה.