מנגן למגירה
צ'רלי מגירה מנגן בהרכבים שונים כבר שנים על גבי שנים, ולמרות שהוא נשאר עלום שם, הוא מצליח לשמור על דמות אמינה - וזה מרשים. מתחת לרדאר
מילים קצרות על צ'רלי מגירה, על הופעת חימום שלו להרכב הקאסיו-פאנק הסביר מצרפת, Cheveu: צ'רלי מגירה מנגן, נדמה לי, מאז ומתמיד. נדמה לי שהוא סובל מסוג כלשהו של תסמונת דה וינצ'י. את התנאי הבסיסי לכך יש לו: הוא בלי ספק גאון. גאון גיטרה, גאון של סטייל מעוות. יורה, יורה, יורה לתוך האוויר. חופש מוחלט מזמן והקשר. מחולל שדה של אנכרוניזם ששואב את כל הקהל בדיוק לאן שהוא רוצה שהוא יהיה, מרחב זמן לא קיים, מומצא לגמרי, משהו משנות החמישים והשמונים בו זמנית (היו שני עשורים באמצע? למי אכפת).
כל כמה זמן הוא מקים הרכב ואז מפרק אותו ונעלם לכמה חודשים או שנים ואז חוזר. בקיצור, לראות אותו זה קצת כמו לראות רוח רפאים. והוא נראה כמו ניצב מהפקה של טרי גיליאם ל"גריז". הוא מופיע במעיל עור, עם תספורת מגוחכת, יש לו דם על השפתיים. אני מניח שזה איפור לרגל פורים, אבל אני לא פוסל את זה שזה יכול להיות דם אמיתי.
דם אמיתי בכל מקרה יש בשפע במוזיקה של מגירה. הוא חזר עכשיו לרוקאבילי הקלאסי שלו, זה שהוא עושה יחד עם מיכל קהן כבר שנים, קודם בנפרד ואז ביחד. כשהייתי ילד בן 16 ברחובות, המוכר בחנות דיסקים מקומית מכר לי דיסק שלו, של מיכל קהן ושל מונו אדיקטד אסיד מן, שלימים הפכו להיות המונוטוניקס ושרפו את העולם. מבחינתי זה היה הבון-טון של סצינת האינדי הישראלית לפני שידעתי בכלל שיש סצינת אינדי ישראלית. רוב הזמן הוא מנגן בעברית ולפעמים קצת באנגלית.
דם נשפך ברחובות ואנחנו באנו לראות
בחימום ל-Cheveu הוא מנגן על גיטרה ומיכל קהן מנגנת על גיטרה (שזה טוב, כי היא לא הייתה משכנעת מדי בתור המתופפת של ההרכב הקודם שלו, מודרן דאנס קלאב). על התופים מפציע בעמידה שיקו סיני, שפעם הייתה לו קדנציה קצרה אבל מרשימה במיוחד בתור המתופף של הבילויים. יסלחו לי אוהדיהם הותיקים כשאומר שהוא היה הטוב מכולם. על הרצפה של הלבונטין הם חמים. מזיעים, זזים, מגירה צועק לתוך מיקרופון מיושן למראה. הכל מוקפד. כולם מסתכלים נכון. זה נראה כמו שזה צריך להראות. אני אומר לעצמי, אולי הפעם הוא יפרוץ את האנונימיות המקוללת שלו? אני חושב שלא.
ראיתי אותו כשהוא היה צ'רלי מגירה וכשהוא היה צ'רלי מגירה ונערת ההפקר (מיכל קהן) וכשהוא היה צ'ארלי מגירה אונד נערת ההפקר וכשהוא היה צ'ארלי מגירה אנד דה מודרן דאנס קלאב. התספורת נשארה, הנעליים נשארו, הצעקות, הגיטרה האדירה, אבל גם עכשיו אני מתקשה להזכר בשם האמיתי שלו (נדמה לי שזה גבי או גדי), ולא בדקתי באינטרנט בשביל לא לרמות. כי צ'רלי מגירה מרגיש לי כל כך אמיתי גם כשהוא בכלל לא הוא עצמו, אני חושב שאני מאמין לו לגמרי כי בפעם היחידה שפגשתי אותו ברחוב הוא עדיין היה מחופש לעצמו, כלומר, לצ'רלי מגירה. אלוהים תן לו כוח לעבור את זה, הוא רוקנרול כמו שאין הרבה בארץ ובכלל, מי יתן והרוח לא תהרוס לו את הבלורית לעולם ושהמיתרים שלו יקרעו רק כשהוא ירצה להרשים עם זה את הקהל. זו הברכה שלי אליו.
(צילומים נוספים של יעל מאירי, מהופעה זו ומהופעות אינדי מקומיות בכלל, ניתן למצוא באתר שלה)