חדשות ישנות

מירי מסיקה היא אחת מאותן זמרות המעוררות במאזיניהן תגובות אמוציונליות קיצוניות במיוחד. אין ספק שמדובר באחת מהמוזיקאיות המצליחות שקמו כאן בעשור האחרון, אבל אל ההצלחה מתלווה גם גל של בוז, לעג וביקורת. הנימה השלילית לא מופנית בדרך כלל אל מסיקה בפני עצמה, אלא כאל חלק מקבוצה שזכתה לכינויים כמו "המסיקות" או "חבורת רימון". בימים אלו מוציאה מסיקה אלבום שלישי – "חדשות טובות". במקביל, חיקוי מצחיק במיוחד של מסיקה ושל קרן פלס מככב "בארץ נהדרת". הזיווג הזה מספק הזדמנות נוספת לרדת לשורש התגובות הרגשיות העזות שמעוררת הזמרת הבולטת הזו.

למרות הכינויים והחיקויים המשותפים, מסיקה אינה דומה לפלס או ליוצרות אחרות, כמו איה כורם, שנקשרו בשמה. בניגוד אליהן, מסיקה היא זמרת ענקית מבחינה טכנית - היא בורכה בקול עצום, כלי נשיפה ענק שאינו נופל מזה של דיוות ישראליות כמו ריטה או ריקי גל, אותו היא מאלפת בהקפדה סיזיפית. כפי שמסיקה מעידה על עצמה בכל ראיון, וכפי שמבהירים ביצועיה, היא מביאה אל הבמה גם אישיות של דיווה – התנהלות תיאטראלית הלוקחת את עצמה לגמרי ברצינות.

כל אלו נשמעים גם באלבומה החדש. אם שירתה של מסיקה הציקה לכם בעבר, האלבום החדש יזכיר לכם למה: הזמרת הענקית הזו מביאה לשירתה עוצמות רגש וקול כה רבות, עד ששילובו עם חומרים מסוימים יוצר תוצאה שיש בה מן הגיחוך. לא מעט משירי האלבום סובלים מריבוי מסחרר של קלישאות, והמפגש ביניהן לבין הביצוע הנפעם של מסיקה – יוצר עומס רגשי שמתקשה להצדיק את עצמו.

שירים כמו "חדשות טובות", "נוצות" ו"הוכחה", מביעים עוצמות תחושה עזות – אבל לא מצליחים לייצר אותן אצל המאזין. כמו באלבומיה הקודמים של מסיקה, גם הפעם מנסים רבים מהשירים ליצור תחושת נוסטלגיה, אלא שזו נשמעת מעושה ותיאטראלית משהו מפיה של האשה בת ה-32. בשירים כמו "שתי גדות" (הנשמע כגרסה מקומית נוספת ל"החיים יפים" של אחינועם ניני) אותו כתבה פלס, נשמעת מסיקה כמי שמגלמת את דמותה של חלוצה ישישה במחזמר ביוגרפי, ולא כזמרת צעירה המבצעת שיר שאמור לייצג את חייה. שוב נדמה שיש כאן רומנטיזציה מעושה, ולא תיאור אותנטי המצליח לרגש מכוח עצמו.

חומר למערכונים ב"ארץ נהדרת"

נקודת תורפה נוספת של האלבום נעוצה בשיר "נטלי" שכתבה והלחינה כורם, שיר מוצלח למדי, למעט העובדה שהוא מזכיר באופן כה צורם את "לשם" ואת "באה אליכם" – בו זמנית. הדמיון המדהים שבין השיר הזה, הכולל משפטים עוקבים המסתיימים ב"לכולם" ו"בעולם", לבין שירים קודמים של מסיקה, מספק דוגמה בלתי מודעת לעצמה לחומרים שמהם ניזונים כותבי תוכניות סאטירה. בניגוד לפלס, לכורם ולאריק ברמן, מסיקה אינה כותבת את שיריה. וכמו אלבומים רבים של זמרים מבצעים, "חדשות טובות" סובל מכך. מדובר באלבום לא אחיד, שמתקשה לגבש נימה, אווירה או אמירה מגובשת, והדבר העיקרי המשותף לכל שיריו הוא הפאתוס והקול העצומים של מסיקה. את הפאתוס התמידי הזה הייתה עשויה לעדן הפקה מוזיקלית מעניינת יותר, אלא שאורי זך בחר בקו מיושן ושמרני המחזק את הקלישאה, במקום להאיר אותה באור שונה.

יש באלבום גם כמה שירים שבהם מעפילה מסיקה לגבהים חדשים: "פנינים בנהרות" ו"והתזמורת ניגנה" שכתב והלחין ליאור אלבו עטופים בלחן ים תיכוני-בלקני, שהולם את קולה של מסיקה בצורה שקשה לעמוד בפניה. הניחוחות הזרים מחלצים את הזמרת התיאטראלית מן הכאן והעכשיו, ומספקים תפאורה שעל הרקע שלה, הגודש הרגשי וההקפדה הסיזיפית של מסיקה נשמעים מוצדקים.

מירי מסיקה - "חדשות טובות" / התו השמיני