נולדו לתוך זה
המיקום הגאוגרפי שלהם כפה על Midlake (דנטון, טקסס) ועל Yeasayer (ברוקלין, ניו יורק) נקודות התחלה שאף אחד מהם לא הצליח להשתחרר מהן. עמרי רוזן כבר מזמן גר לבד
Midlake – The Courage of Others
אלבום הלו-פיי האמיתי האחרון של המאונטיין גאטס, "All Hail West Texas", נפתח בשני שירים מעולים: “The Best Ever Death Metal Band in Denton”, על חלומות של צעירים קצת עלובים מעיר אמריקנית משעממת, ו-”"Fall of the Star High School Running Back"', שדיבר פחות או יותר על אותו הדבר.
Midlake הגיעו מאותה דנטון, טקסס מהשיר של הגואטס (שם הבמה של ג'ון דארנייל), אבל הם לא להקת דת' מטאל. לא בדיוק, בכל אופן. הם חמישה מוזיקאי ג'אז שעשו קרוס-אובר לאינדי-פולק מלוטש ושמעו את "OK Computer” פעם אחת יותר מדי. כמו רדיוהד, גם מידלייק עושים מוזיקה דרמטית. אבל בניגוד לאליליהם מבריטניה, הטקסנים משתמשים בעיקר בפאתוס סנטימנטלי ישיר – קינות היפיות על נזקי האדם לסביבה ובלדות על בדידות והתבודדות – ומתעלמים ממה שהופך את רדיוהד לרדיוהד: התחכום והצורך התמידי לחדש.
ובעוד שבחדש שלהם, “The Courage of Others”, הם נשמעים טוב, מינון הדרמה כל כך גבוה שקשה לקחת אותם ברצינות. בשיר הפותח "Acts of Man", כשהסולן בעל השם הגנרי טים סמית' שר "And when the acts of man cause the ground to break open”, זה נשמע בבת אחת כמו המסרים המהפכניים-סביבתיים-נאיביים של טרובדורים מעושנים משנות השישים על "אמא אדמה" ומלחמה וכמו ג'יימס הטפילד, סולן מטאליקה, שר ועושה פרצוף קשוח וכואב. אפשר לקרוא לזה דת'-פולק. בני הנוער המיואשים של דארנייל התחלפו בחקיינות שבעה שמאמצת שתי פרסונות מנוגדות, מלאה בנוסטלגיה ריקה לעולם פחות מסובך ומנוכר.
לגבי המוזיקה - כמו בג'אז, לפחות זה המלוקק, זה נשמע טוב, אבל בעיקר על פני השטח. כשעוצרים ומקשיבים, לא רק שהמסרים נשמעים שחוקים והטון מעושה, גם השירים השונים מתגלים כאותו שיר בווריאציות קטנות, ונדמה שהאלבום הוא שיר אחד של 42 דקות.
Yeasayer – Odd Blood
ואם כבר גאוגרפיה: Yeasayer הם מברוקלין. מברוקלין = מגניב. אנימל קולקטיב – מברוקלין. TV on the Radio – מברוקלין. גריזלי בר – מברוקלין. כשמדברים על להקות מברוקלין, מדברים על זה שהן מברוקלין, אולי אפילו מפליגים, “הלהקה הכי טובה מברוקלין מאז...” מהאזנה ל-”Odd Blood”, החדש של, ברור שהם אכן מברוקלין. בניגוד לכל הלהקות הנ"ל, ועוד אחרות טובות, אצל "יהסייר" שומעים שהם מברוקלין, אבל כמו אנשים שעברו לשם כי הם קראו על כמה שמגניב שם, כי הם הקשיבו ללהקות טובות ואמרו "אנחנו רוצים גם".
אין שום דבר פסול ברצון להיות כמו מה שאתה צורך, אבל "יהסייר" מנסים להפוך למושאי ההערצה שלהם. "אוד בלאד", אלבום קצבי עם הפקת פופ נוצצת, מורכב מחלקים שווים של דאנס-Pאנק, אלקטרוניקה פשוטה ומתקתקות סטייל אינדי, עם שמחת חיים מוגזמת בסגנון Architecture in Helsinki. זה לא אומר שהם לא עושים עבודה טובה בהרבה מהמקרים, כמו בשירים המדבקים להפליא "Rome”, “ONE” ו-”Ambling Alp”.
הבעיה היא, ששאר השירים לא מספיק טובים, ואם הם ממכרים אז זה לא כמחמאה, זה כמו המקרנה. גם השירים הטובים, ובמיוחד "Ambling Alp”, הופכים עבורי למביכים ברגע שאני מתעכב על המלים. זה לא משהו שקרה לי הרבה פעמים – שלהקה נשמעת טוב, עד שאני מתעכב על המלים, שממש מביכות אותי.
מצד שני, אין לי ספק שיש הרבה שיכתירו את "יהסייר" כלהקה הכי טובה מאז מברוקלין... ככה זה כשהמוזיקה נשמעת כאילו חברי הלהקה זיהו את הטרנדים שסוחפים את האינדי ועשו קופי-פייסט בלי להוסיף כמעט שום טאץ' אישי. זה בטוח עובד עכשיו בשביל הרבה אנשים, אבל כמעט אף אחד לא יקשיב ל-"Odd Blood” בעוד שנתיים-שלוש.