פוקר פייס

"זו באמת אני. הלבוש, השיער, זו פשוט אני. ואני רוצה שהמעריצים שלי שלי ידעו שזה בסדר להיות הם, ואם אתה רוצה להיות האני האמיתי שלך, תוציא אותו", היגגה ליידי גאגא בפני אלן דג'נרס בסוף נובמבר 2009 כאשר קסדה מלופפת סביב ראשה כמו לווין. גאגא התכוונה, כמובן, ללבוש הגרנדיוזי שלה, מחסור המכנסיים/חצאיות הנוראי שהגרדרובה שלה סובלת ממנו ומסכות בהן היא נוטה לעטוף את ראשה במסיבות עיתונאים.

רק שזוהי לא כל האמת. הרצת חיפוש במנוע התמונות של גוגל של גאגא בגרסת 2007 חושפת בחורה ברונטית עם נטיות כריסטינה אגילריות להתלבש כיצאנית היספנית במשמרת בוקר, כשתפריטה האופנתי מורכב בעיקר מחזיות, תחתונים ומגפי סאדו. גאגא, כמובן, הונדסה מאז חתימתה ב-Streamlight Records בסוף אותה שנה כגיבורת גלאם-רוק עם נטיות מדונאיות וחיבה מיוחדת לקהילה הגאה, אך הייתה יכולה בקלות להתנדף לעולם שכולו פליטי ריאליטי, לקריירה שמעולם לא זכתה לתנופה ממהנדסי תדמית ממולחים. אותה הצילו בזמן, נתנו לנוכחותה בסצנת המוזיקה לגיטימציה אישיותית, שינוי כולל לאימאג'.

ועכשיו נתחיל בניסוי אנתרופולוגי: חשבו על הזמר/ת או הלהקה האהובים עליכם בכל הזמנים. אל תגלו לי, אני עושה אורי גלר כרגע. עברו לפסקה הבאה, יש יותר.

רומנטקנים חסרי תקנה עוד עלולים לכעוס על גאגא על שהיא מוכרת להם תדמית מזויפת, אך לא יהיה להם על מה – היא למדה מהטובים ביותר. כל אחד מן המוזיקאים האהובים עלינו יכול להיות מסוכם בכמה מילים. דיוויד בואי? – גם הוא גיבור גלאם רוק ביזארי, רק עם חיבה לחלליות. פויזון, מוטלי קרו ודף לפרד? – חיות מטאל מלופפות ויניל עם פריזורה הדורשת מכסחת דשא. בריטני ספירס, מנדי מור, ג'סיקה סימפסון וכריסטינה אגילרה היו ילדות השכן המתוקות שרצו לחקור את ה"אני האמיתי" שלהן, שבאופן אירוני, היה חשפנית יפואית בשם כוכי. תדמית נקיה זו עתידה הייתה להתנפץ. אם זו אגילרה, שהחליטה לעשות מדונה ולשנות תדמית כל כמה חודשים, ג'סיקה סימפסון, שנראית היום כפמלה אנדרסון על שש מנות אינסולין, ובריטני, המוכרת לנו היום בעיקר כשהיא קירחת ומצויידת במטריה שניה לפני שקושרים אותה לאלונקה בדרך לשבועות של אורות פלורצנט לבנים וכדורים משמחים.

אנחנו לא חייבים לאהוב או להסכים עם התדמית הזו, ולמעשה, רצוי שלא. רצוי להיות שנוי במחלוקת, אוונגרדי, בלתי מוסבר. מדובר. איך אמר אנדי וורהול? – "אל תשים לב מה כותבים עליך, פשוט תמדוד את גודל הכתבה באינצ'ים". עם כשרון, לבדו, אי אפשר לשלם משכנתא אם מאחוריך לא עומדת מכונה משומנת של משווקים שאת ההשראה הפילוסופית שלהם שואבים ממגזין "ווג". תשאלו את הזמרת הבריטית Duffy. לא מכירים? – בדיוק.

אנו אוהבים את הכוכבים שלנו פשוטים לעיכול, כשהם חד-מימדיים, מוצר חד-גוני עם צבע שונה על מדף עם מבחר דגמים. אך מכורך החיים, כולנו מורכבים. ביונסה היא לא רק כוסית שאוהבת לרקוד ולשיר על הרצון שלה לטבעת. אנחנו לא רק מתבודדים, לא רק קולים ולא רק שמחים. ככה נולדנו. ואם כבר מכרת לנו שאתה המדופרס, האמן המיוסר, חסר התקנה (ע"ע פיט דוהארטי את ריצ'י אדוורדס), עדיף שכמו אדוורדס, תעלם מן העולם במסתוריות שניה לפני שאתה מנפץ לנו את התדמית, ולא נחזה את הגסיסה האישיותית שלך, כאשר היא מתנפצת מול עינינו, כבריטני ספירס בדמעות ומכונת גילוח.

השפע המוזיקלי שעומד בפניי, הצרכנית, הוא עצום, וברור שלליידי גאגא אין בכלל ברירה אלא לבדל את עצמה ממתחרותיה, בדיוק כמו שדיוויד בואי עשה שלושים שנים לפניה. להפוך לסמל מסחרי. השאלה האמיתית היא מה זה אומר עליי, שלועסת את אותם הלוקשים בתאווה רבה? – די הרבה. שאני מאמינה בשטוח, בחד-מימדי. שגם אני רוצה להיות רק שמחה, או רק אמנית מדופרסת, ממפעל שיווקי שמוכר לי משהו שלא באמת קיים. המכניקה בין המוזיקה לרגש הוכחה מיליוני פעמים (נסו לראות קטע ב"האח הגדול" בלי מוזיקת הרקע הדרמטית שמטמינה ההפקה, ותגידו לי שהיא עדיין טעונה רגשית ולא סתם אנקדוטה שולית בחייהם). אלו אנחנו, כקהל, שצריכים לתת צ'אנס ללוזר שנראה ומתנהג בדיוק כמונו. זה עבד לנינט, אבל מאז גם היא השילה את הקילוגרמים ולמדה לנגן בגיטרה ולשבת על הזנב של ג'ף באקלי. האם היא עדיין מאמי לאומית? – לא הייתי סומכת על זה.