ניגון חדיש

כשאני מגיע להופעה או לאירוע אחר כמבקר, כמסקר, מן הסתם אני חובש את הכובע העיתונאי שלי (הכוונה אינה לכובע ממשי, על אף שיש שאולי ירצו לשייך לכך את הכובע השחור והמטופש לדעת רבים, אותו פסל לפני זמן מה אחד משותפיי לעריכת ערוץ זה בעיקום ואף ותהייה אם הסבתי את פרנסתי לרוכב סוסים מקצועי). אבל לפעמים מסתבר לי בדיעבד שמבלי שחשדתי בכך בכלל, התרחש סביבי איזשהו אירוע גדול ומעניין, שחלף לי, איך נאמר, מתחת לרדאר. קורה. לדבר זה התוודעתי בעקבות קריאה על דיון (ענייני ומרתק, אגב) שהתנהל בין כותבי הבלוג המוצלח "תפוד" (עידית פרנקל וניב הדס), לבין ירון טראקס, הבעלים של מועדון הבלוק, בו התקיים הערב שסביבו, למעשה, סובב כל הסיפור הזה – התקלוט של מודימן, הדיג'יי והמוזיקאי המוכשר מדטרויט. החלק הבשרני באמת של הפולמוס היה נעוץ בסוגיית הבחירות האסתטיות של מודימן. בגדול, פרנקל והדס קבלו (בהסתייגות מסוימת, יש לציין) על חוסר המקוריות של הסט, שהעדיף ללכת על בטוח – יש יאמרו להיטים, יש יאמרו קלאסיקות, יש שיאמרו "מה ההבדל?” וגם דעתם סבירה, כמובן – וירון, לעומת זאת, טען ש"בניגוד ל(דעתכם)... אני ממש לא חושב שיוצאים עשרות קטעי האוס טובים כל שבוע".

יותר מדי מהדיון שהתחולל ננעץ בסוגיה ריקנית: האם יש מוזיקה חדשה שהיא טובה? אמת, גם ירון, שטען שיוצאים "אולי שני קטעי האוס טובים בחודש" לא טען, כמו כמה סנובים מרגיזים במיוחד שפוסלים אוטומטית כל דבר שיצא אחרי 1979 (אלו נפוצים מאחורי דלפקים של חנויות תקליטים שכונתיות בפריפריה, ומשום מה, מאחורי גיטרות אקוסטיות בבתי ספר תיכוניים), שהמוזיקה מתה. מוזיקה חדשה וטובה נעשית רוב הזמן. רובה, אני מניח, מעולם לא רואה את אור העולם. סטטיסטיקה. מה זה "טוב" בכלל והאם יש טעם לדבר על זה? אני חושב שאפשר להסתפק בהצהרה שמוזיקה טובה קיימת, אבל שרוב המוזיקה אינה טובה. לכן יש לאדם שתי אפשרויות: הוא יכול לצאת ולדלות אותה מהכמות האדירה של מוזיקה שנעשית כל הזמן, או שהוא יכול לחכות קצת ולתת לאחרים לעשות את העבודה.

לפני כשלושה חודשים הייתי בתקלוט של דיג'יי ההיפ הופ האגדי, גרנדמאסטר פלאש, שם מה שהתחיל כסט אולדסקול היפ-הופ נחמד התדרדר מהר מאד לכל מיני להיטי רוק ניינטיזיים שעשו עליי בהתחלה רושם של דאחקה שנונה אבל מהר מאד הניסו אותי מהמקום. התחושה הייתה שאם אני, למשל, הייתי עולה לנגן את אותו הסט בכל פאב ממוצע בתל אביב, שלא לדבר על מועדון גדול עם מחיר כניסה מפוצץ, לא היו מזמינים אותי לחזור לערב נוסף. מה שאסור לי – מותר לגרנדמאסטר פלאש. האם זה הוגן? אפשר להתווכח על זה. אבל הסט של פלאש, בעיקר המחצית השניה שלו, פשוט לא היה מהנה, לעומת הסט של מודימן, שבין אם היה עמוס בקלאסיקות צפויות ובין אם חידש למאזינים הפחות מעודכנים בתחום, פשוט עבד.