ניגון חדיש
הפולמוס הכי מרקיד באינטרנט הישראלי בשבוע האחרון עסק בתקלוט של Moodymann, שהופיע במועדון הבלוק - אבל עסק למעשה בתפקידו של הדיג'יי. עמית קלינג במצב רוח לאהבה

כשאני מגיע להופעה או לאירוע אחר כמבקר, כמסקר, מן הסתם אני חובש את הכובע העיתונאי שלי (הכוונה אינה לכובע ממשי, על אף שיש שאולי ירצו לשייך לכך את הכובע השחור והמטופש לדעת רבים, אותו פסל לפני זמן מה אחד משותפיי לעריכת ערוץ זה בעיקום ואף ותהייה אם הסבתי את פרנסתי לרוכב סוסים מקצועי). אבל לפעמים מסתבר לי בדיעבד שמבלי שחשדתי בכך בכלל, התרחש סביבי איזשהו אירוע גדול ומעניין, שחלף לי, איך נאמר, מתחת לרדאר. קורה. לדבר זה התוודעתי בעקבות קריאה על דיון (ענייני ומרתק, אגב) שהתנהל בין כותבי הבלוג המוצלח "תפוד" (עידית פרנקל וניב הדס), לבין ירון טראקס, הבעלים של מועדון הבלוק, בו התקיים הערב שסביבו, למעשה, סובב כל הסיפור הזה – התקלוט של מודימן, הדיג'יי והמוזיקאי המוכשר מדטרויט. החלק הבשרני באמת של הפולמוס היה נעוץ בסוגיית הבחירות האסתטיות של מודימן. בגדול, פרנקל והדס קבלו (בהסתייגות מסוימת, יש לציין) על חוסר המקוריות של הסט, שהעדיף ללכת על בטוח – יש יאמרו להיטים, יש יאמרו קלאסיקות, יש שיאמרו "מה ההבדל?” וגם דעתם סבירה, כמובן – וירון, לעומת זאת, טען ש"בניגוד ל(דעתכם)... אני ממש לא חושב שיוצאים עשרות קטעי האוס טובים כל שבוע".
אבל לפני שאמשיך אני מרגיש מחויב לשים את בורותי על השולחן. בחודשים האחרונים אני משתדל לבקר בליין ה"לג'נדס" של הבלוק, אבל אני ממש לא הולך להגדיר את עצמי כאחד שמבין משהו בהאוס, פ'אנק, טכנו, וכיוב'.
יותר מדי מהדיון שהתחולל ננעץ בסוגיה ריקנית: האם יש מוזיקה חדשה שהיא טובה? אמת, גם ירון, שטען שיוצאים "אולי שני קטעי האוס טובים בחודש" לא טען, כמו כמה סנובים מרגיזים במיוחד שפוסלים אוטומטית כל דבר שיצא אחרי 1979 (אלו נפוצים מאחורי דלפקים של חנויות תקליטים שכונתיות בפריפריה, ומשום מה, מאחורי גיטרות אקוסטיות בבתי ספר תיכוניים), שהמוזיקה מתה. מוזיקה חדשה וטובה נעשית רוב הזמן. רובה, אני מניח, מעולם לא רואה את אור העולם. סטטיסטיקה. מה זה "טוב" בכלל והאם יש טעם לדבר על זה? אני חושב שאפשר להסתפק בהצהרה שמוזיקה טובה קיימת, אבל שרוב המוזיקה אינה טובה. לכן יש לאדם שתי אפשרויות: הוא יכול לצאת ולדלות אותה מהכמות האדירה של מוזיקה שנעשית כל הזמן, או שהוא יכול לחכות קצת ולתת לאחרים לעשות את העבודה.
חלוצים בלי ביצות
הבחירה הראשונה, שאותה בעצם מייצגים כותבי הבלוג, טומנת בחובה פרס לא קטן: הזכות להיות חלוץ, קטגוריה שיש עמה לא מעט סיפוק. מצד שני, היא דורשת מאותו חלוץ להקדיש לא מעט שעות מחייו לפעולה הדומה לניקוי אורוות סוסים בעזרת כפית. לכן, קשה לי להאשים את מי שמעדיף לתת לחלוצים לזרוק את שעותיהם הפנויות למען גילוי כל מה שטוב במוזיקה החדשה. אנשים אוהבים כשמישהו עושה בשבילם את העבודה המלוכלכת. האם על דיג'יי מוטלת החובה האוטומטית להיות – ולהשאר, לאורך כל הקריירה שלו – חלוץ?
לפני כשלושה חודשים הייתי בתקלוט של דיג'יי ההיפ הופ האגדי, גרנדמאסטר פלאש, שם מה שהתחיל כסט אולדסקול היפ-הופ נחמד התדרדר מהר מאד לכל מיני להיטי רוק ניינטיזיים שעשו עליי בהתחלה רושם של דאחקה שנונה אבל מהר מאד הניסו אותי מהמקום. התחושה הייתה שאם אני, למשל, הייתי עולה לנגן את אותו הסט בכל פאב ממוצע בתל אביב, שלא לדבר על מועדון גדול עם מחיר כניסה מפוצץ, לא היו מזמינים אותי לחזור לערב נוסף. מה שאסור לי – מותר לגרנדמאסטר פלאש. האם זה הוגן? אפשר להתווכח על זה. אבל הסט של פלאש, בעיקר המחצית השניה שלו, פשוט לא היה מהנה, לעומת הסט של מודימן, שבין אם היה עמוס בקלאסיקות צפויות ובין אם חידש למאזינים הפחות מעודכנים בתחום, פשוט עבד.
הקו שבין דיג'יי לבין מוזיקאי יוצר הם מטושטשים. ועדיין, אפשר בגדול להכריז על הדיג'יי כעל מישהו שעובד עם חומר גלם מוכן, וכשהוא מתקלט מול קהל, הוא משמש כשליח תרבותי. אבל מהי האחריות של הדיג'יי? האם עליו לחנך את המאזינים שלו, לחשוף בפניהם מוזיקה חדשה, לא מוכרת, או כזו שלא הייתה מגיעה אליהם באף דרך אחרת? האם הוא מחויב למישהו? האם חובתו היחידה היא לגרום למי שנמצא איתו באותו חדר להנות מהמוזיקה?
האם הקוד המוסרי של הדיג'יי דורש ממנו נאמנות לעצמו (לנגן רק את מה שהוא עצמו אוהב) או סיפוק אחרים, גם אם זה באמצעות להיטים? כיוון שתקליטנים אינם סמוראים (וסליחה לאנשי הלייבל נינג'ה טיון), כל אחד יצטרך לבנות את סולם הערכים שלו לעצמו: ומה בעניינו של מודימן? נראה לי שראוי לזכור שמדובר בדיג'יי שמנגן כבר קרוב לשני עשורים, שהיה בוודאי חלוץ בתורו, אך מה לעשות שהשירים שאותם הוא שלף מתחתיות של ארגזי תקליטים הפכו מאז לקלאסיקות? כמו במקרה של פלאש, אני לא חושב שלתקליטן בעל שם יש זכות יתרה לנגן סט שמורכב כולו מלהיטים ולחסוך מהקהל את ההנאה שבהפתעה ובגילוי של שיר חדש, מדהים, זר לחלוטין, במהלך מסיבה (אחת החוויות הכי מרגשות שאני מסוגל להעלות בדעתי, אבל מודימן בא לייצג את הסצינה שלו, כפי שהייתה אז. בעוד שני עשורים החלוצים של היום יזכו להיות "הדוד הזקן והחכם", זה שהשירים הקלאסיים הופכים אצלו לסיפורי מלחמה שאותה חווה בעצמו. בין לבין יש מוזיקה טובה. זה גם משהו. זה המון.



