גבר הולך לאיבוד

לעולם לא אשכח את הרגע בו הגישו לי הוריי דיסק של להקת הנסון במקום זה שביקשתי, של בויזון. ארשת פניי הייתה של חולת סכרת שכרגע גלתה שהוריה ערבבו לה עם מנת האינסולין וודקה אבסולוט וחמישה סוגים שונים של מיצי זוהמה שמצאו בפח צפרדע. נכון, מאז גיל 12 מיהרתי לרכוש טעם מוזיקלי אנין יותר (וחיים), אבל אז, בויזון היו דור ההמשך לטייק דאת המוצלחים, ואלו שהכינו את הקרקע לג'סטין טימברלייק ואנ-סינק. אמש, כאשר עלה רובי ויליאמס לבמת הבריטס כדי לקבל פרס על מפעל חיים, כולנו ידענו שזה בכדי להזכיר לנו שטרם התפגר. מהילד הרע של הפופ הגברי הוא הפך לגוש שמנוני ומריר, שנראה קצת כמו גרסה מטופחת של מוריסי. בדרך הוא גם רצח ז'אנר, אבל על זה עוד נודה לו בהמשך.

נכון, JLS אומנם היו המנצחים הגדולים של טקס הבריטס יחד עם ליידי גאגא, אך זה רק משום שאף אחד לא רוצה לומר קדיש על הפופ הגברי, שלא רק מת, אלא הותיר אחריו גופה סרוחה בדמות מייקל בובלה. אין מכונת ג'ובות משומנת יותר מבנות טיפש-עשרה מחוצ'קנות עם אהבה בלתי נדלית לכוכב פופ מצוחצח - אולי חוץ מבני טיפש-עשרה חרמנים עם הורמונים בלתי ניתנים לעצירה אל מול בריטני ספירס של שנת 2002. אך הגברים המתוקים כבר מזמן מתו. ג'סטין טימברלייק הוא השריד האחרון שלהם - אבל גם הוא חצי-פעיל, ונשען לתוך סצנת ה-R&B. כל שאר הדומיננטים בעולם המוזיקה התרחקו לחלוטין מפופ. גרין דיי וקינגס אוף ליאון מובילים את סצנת הרוק. ג'יי-זי וקניה ווסט את ההיפ הופ. אמינם כאן כדי להזכיר לנו שגם הראפ חי. לעזאזל, אפילו האחים ג'ונאס עושים בלדות רוק לרכות בשנים ומאותגרות השמיעה.

ניק קארטר היה פה

בין האחראים לבלאגן הזה ניתן למנות את רובי ויליאמס, האיש שקיבל אמש את הפרס על תרומתו למוזיקה. כאשר טייק דאת התפרקו, ממשלת בריטניה יכלה להקים קווי חירום מיוחדים אליהם התקשרו מעריצות משולהבות שאיבדו באחת את הסיבה לחיות. זה היה הסימן של הבקסטריט בויז, בויזון, ווסט לייף, בלו, פייב ואנ-סינק להיכנס לתוך הסצנה ולאחות את ליבן השבור. דווקא אז רובי ויליאמס חזר לחיינו כהוא נרקומן, עטוי קעקועים ושיכור כלוט, והראה לנו שאפשר אחרת.

בזמן שניק קארטר גיהץ את שיער הלברדור שלו לתספורת אלי אוחנה עם הבאקסטריט בויז, ויליאמס עשה קאבר לשיר "Freedom" של ג'ורג' מייקל, תוך שהוא מראה את אופיו האמיתי: מופרע, משוגע, מכור. גם המילה "חופש" לא הייתה מקרית, אלא סמלה את שחרורו מעול להקת הבנים ואל הפרסונה האמיתית שלו. במשך חמש השנים אחרי כן, עקב אחריו כל גברבר פופ בעולם. האידיאל של הגבר המתקתק התפוצץ בפנינו שוב ושוב: סטיבן גייטלי ולאנס באס שרו לנשים מתוך הארון. ניק קרטר הקדים את כריס בראון וסידר מחדש את האיברים בפרצופה של פריס הילטון. ג'סטין המתוק, שבור הלב מבריטני עשה רונדלים על כל הצד המערבי של הוליווד. וזה נמשך עד היום.

הפופ הגברי מת כי אנחנו כבר לא מאמינים לו. הוא חזר אלינו כבומרנג, עם פרשיות סמים, סקס ואלכוהול. הוא התברר כמי שמייצג פרסונות מצוצות מן האצבע. היום, אם גברברי הפופ רוצים להראות לנו שהם אמיתיים, הם צריכים ללבוש טבעות בתולין כמו האחים ג'ונאס במקרה הטוב וחגורת צניעות במקרה הרע. גם הקריירה של JLS תמות בשניה שאחד מחברי הלהקה יתן לאישיותו האמיתית להבליח. טוב זה משעמם, וחיי המדף של החד-גוני קצרים משל האחים גלאגר. בעולם בו לכוכבות הפופ הגדולות ביותר יש אדג', גברים לא יכולים להרשות לעצמם להישאר מאחור ולשרבב שפתיים בחולצות פלאנל רטובות. תשאלו את רובי ויליאמס. את התחרות הזו הוא כבר הפסיד.

>>> ליידי גאגא והבנות כבשו את טק פרסי הבריטס