E נוחות

מהי מוזיקה מזוקנת, אם כך? קול נמוך, מקצבים רגועים בדרך כלל (אבל עם אהבה לרוק'נ'רול דוהר), פריטות גיטרה, ותחושה כללית של אלבומים שיתכן והוקלטו במרתף של כנסיה נטושה – כל אלו הם מאפיינים ברורים של מוזיקה עם זקן.

אך דווקא מארק אוליבר אברט המזוקן, המוכר לכם בוודאי בתור "E", המנהיג והחבר הקבוע היחידי בהרכב Eels, שאף שם נווד מזוקן על עטיפת האלבום האחרון שלו, “End Times” (שמים לב למוטיב של אות מסוימת?), ודיוקן שלו, עטור שיער פנים למופת נמצא גם בחוברת שבתוך האלבום, דבר הרומז כי אותו נווד הוא E עצמו, השומר אמונים להתנגדות שלו לסכיני גילוח. עם זאת, למרבה הצער, האלבום הזה הוא פשוט בדיחה עם זקן.

תשתחרר, גבר

דבר נוסף שמרגיז במיוחד היא התחושה ש-E מתעקש להשאר עם הכפפות. זה די ברור שהוא רוצה לקרוא לבת הזוג שלו כלבה מזדיינת ולשלוח אותה להרקב בגיהנום, אבל הוא לא מרשה לעצמו. רק בשיר "Unhinged” מסתבר שכמו שכן הוא, “שלוח-רסן”: E מצליח סוף סוף לקרוא לבת זונה ששברה לו את הלב, זאת על רקע תופים מעולים, קלידים מוזרים ושירה עם קצת יותר השראה מבדרך כלל, "mean old girl”, אבל זה נעצר שם. הייתי מאד שמח לשמוע אותו מקלל אותה במילים קצת יותר קשות, כי ברור שזה מה שהוא מרגיש, אבל הוא לא מרשה לעצמו. עכשיו, אני לא מנסה לדרבן אף אחד לקלל את בת הזוג שלו, גם אם היא התייחסה אליו לא כל כך יפה, אבל מצד שני, אני גם לא מנסה לדרבן אף אחד לעשות אמנות, ומי שכבר מגיע למעמד של לשחרר אלבום שמיני, מוטב שידע גם איך משחררים קצת קיטור, אחרת התוצאה יוצאת משמימה ופוריטנית.

כל מי שבאמת מכיר קצת את האתוסים של עיירות אמריקניות קטנות, כמו E, יש להניח, לבטח מכיר את הסיפור על המהמר הכרוני שנתקע באיזה חור שהיה בו רק שולחן קלפים אחד. הוא ישב בו במשך יום שלם והפסיד חלקים נכבדים מכספו. כשמישהו אמר לו, “שמע, אתה יודע שהמשחק מכור,” הוא ענה, “כן, אבל זה המשחק היחידי בעיר". אם E היה לסונגרייטר היחידי של איזו עיירה נידחת, אין ספק שהוא היה אוסף סביבו קהל שבוי פעור-עיניים. אבל בז'אנר כל כך עמוס לעייפה (או, אם נהיה חיוביים יותר, בעל היצע כל כך רחב), אין שום סיבה להתעכב דווקא על "End Times”.