שקר שחור

אלבום ההופעה של קניה ווסט במסגרת "VH1 Storytellers” נשמע טוב לפחות באותה מידה שבה הוא מרגיש לא נכון. הכל בו, מהאריזה העדינה, דרך שטיחי הכינורות שמזכירים בו זמנית גם קלישאות של פסקולים הוליוודיים וגם את כל הסיבות שבגללן קשה שלא לאהוב קלישאות של פסקולים הוליוודיים, וכלה בחמימות שבה בושל הקול של ווסט לאורך תשעת שירי האלבום (בעצם עשרה, כי "Heartless” ו"Pinnochio Story” מתמזגים כאן לרצועה אחת) – כל דבר ודבר באלבום הזה כאילו יועד לשלוף את קניה משורת הראפרים שבה, כך נדמה, הוא לא מרגיש מאד בנוח ולשים אותו בשורה של אומנים קצת יותר מעונבים, כמו סטיבי וונדר, שאותו הוא מעריץ (ושפעם הביע את רצונו "לעשות משהו טוב כמו Songs in the Key of Life”).

זכרון הוא דבר מצחיק ולמצוא משפט אבוד בעולם זה יותר קשה מכל דימוי אפשרי עם מחטים. ידעתי מיד שזה נשמע לי מוכר, אבל באמת שלחלוטין במקרה מצאתי אותו כמה ימים אחרי ששמעתי את האלבום לראשונה. בתחילת אלבום האנפלאגד הנפלא של ג'יי-זי (שיצא ב-2001), בו הוא מזגזג בקלות דרך כל השירים מהמחצית הראשונה של הקריירה שלו, רגע לפני "The Black Album” המופתי, מגובה בכל חברי הרוטס (כלומר, רק נגני ההיפ הופ הכי טובים שג'יגה היה יכול למצוא), הוא אומר "הייתם יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם עכשיו... אבל אתם כאן, איתי. אני מעריך את זה".

אפשר לעשות להתנהלות של ווסט פסיכואנליזה בגרוש. אתם כבר יודעים מה אני אגיד: כשהוא שבור לב ב"Heartbreak & 808s” הוא ממסך את עצמו לחלוטין באפקט האוטו טיון (לזכותו יאמר שהוא מהבודדים שהצליחו לתת לו נופך אמנותי משמעותי ולא לייצר את אותו הצליל המאוס), וכשהוא בפרסונת הראפר-הגדול-מהחיים הוא עושה את כל הטריקים שקניה ווסט אמור לעשות כשהוא מתנהג כמו קניה ווסט: הוא מתפרץ לנאומים של אחרים בטקסים (גם לכך הוא מתייחס, כמובן, בהופעה, אומר "זה בסך הכל טקס...”, מחייך מבעד לרמקולים את החיוך המבויש שבגללו אנחנו אמורים לסלוח לו על הכל), הוא אומר כך על ההוא וכך על עצמו. אבל העניין הוא שאני לא קונה את זה. שתי הפרסונות האלה משתלבות באופן נקי מדי. ברור שהראפר האגומניאק אמור לחפות על הילד הפגיע משיקגו, זה שמסתובב עם הגנגסטאז אבל אולי מרגיש קצת אשם על זה שגדל במעמד הביניים ולמד אמנות באוניברסיטת שיקגו בזמן שהם מכרו סמים בגיל ארבע עשרה. הדרך שלו למעלה הייתה קצת יותר קצרה. אז גם זה מרגיש קצת כמו להטוט. הכל מרגיש כמו להטוט, למעשה. ההפסקות בדיבור מתוכננות לקצב הגשה דרמטי כל כך נכון, הטונים מוקפדים מדי. הנה המחיר שווסט משלם על יכולות הפרפורמנס המעולות שלו. חוסר אמינות.