מכת חום

את כל הלילה הייתי יכול להעביר בציפיה לרגע, כזה שאפשר לקחת ולהצביע עליו. לא חשוב מה יקרה בו. זאת יכולה להיות נשיקה, כמובן, נראה לי שזה הדבר הראשון שהאלבום הזה מעלה באוב. הייתי אומר שזה יכול להיות רגע של צליל יפה במיוחד אבל כל השעות האלה שבהם החלונות רועדים מרעש, אולי הרגע הזה צריך להיות רגע דומם. את המילה היפה "מטאמורפוזיס" הפכו מתרגמי קפקא ל"גלגול". יתכן שהשינוי המכער הזה הולם לסיפור על אדם שמתעורר בבוקר ומגלה את עצמו כג'וק ענקי. מה אפשר להגיד על להקה שבשנה העשירית לקיומה פתאום מקלפת מעצמה את העור ומתפרצת בכל האורות, בכל הצבעים, לכל הכיוונים? אפשר לגלגל על הלשון את המילה היפה: מטאמורפוזיס, מטאמורפוזה, "One Life Stand", הוט צ'יפ.

כל מי שדיג'יי אי פעם שבר לו את הלב, במקום להציל את חייו, יודע שמסיבות יכולות להיות דבר מאד עצוב. להיות במסיבה, להיות בהפגזה כל כך טוטאלית של מוזיקה, אם אתה מסוגל לרגע להוריד את הציניות והחספוס הדרושים בשביל לנסות לשכנע מישהי לבוא איתך הביתה (הלילה, רק הלילה) - לא יכול שלא לגרום לסערת רגשות. הופעה של הבילויים, אולי 2002: אני זוכר את ימי ויסלר מסנן אחרי שיר, "מה אתם רוקדים? זה שיר מאד עצוב". אל מי מכוונת העקיצה? אל הקהל שרוקד ומסנן החוצה את התוכן הקודר של המילים, או אל הקהל שמתעקש לקחת ברצינות ולהתעלם מהנסיבות שסביבו - הופעת רוק?

הוט צ'יפ הם לא להקת רוק. הם הנביאים העצובים של הדיסקוטק, ושלא ביודעין, הם הפכו את השנינה של ויסלר לשאלה הגדולה של הקיום שלהם. מה אם אני רוצה להרקיד אותם ולדבר אליהם בו זמנית? כשהם רוקדים הם כל כך מרוכזים בעצמם (מתוך פחד: אולי נזוז לא נכון?). תחשבו על כל הפעמים שבהם אמא שלכם רצתה לספר לכם על משהו שממש העיק עליה אבל לא ידעה איך לשתף אתכם בו כי היא העדיפה לשלוח אתכם עם תחושה שהכל בסדר ושאפשר להמשיך לרקוד. זו הבנה שמגיעים אליה בדרך כלל באיחור של כמה שנים. זה קורה לכולם, כמעט לכולם. זה תמיד ימשיך לקרות. הפצע העמוק של העל-זמניות היא היכולת שלנו לזהות את הרגע הבודד, הקלאסי, זה שעל קיומו כבר שמענו, רק אחרי שהוא קרה. אנחנו תמיד מפספסים אותו. החתול של שרדינגר תמיד חי ותמיד מת. אנחנו תמיד מתים ותמיד חיים. אנחנו תמיד מפחדים ותמיד רוקדים.

זהב חסר נוסחה

קחו למשל את "Take It In". השיר העשירי, השיר האחרון, השנה העשירית. יש מספרים שכנראה שמפעילים בי משהו נסתר. כל כך נדירה התחושה שבה הכל נופל למקום. גם זה יחוד יפה של המיתוס: התבניתיות מאפשרת ללכת בעיניים עצומות בדרך לא מוכרת, אבל ברצף מושלם. בלי למעוד או לשבור את הפנים על מכשול. אני לא מנסה לומר שהוט צ'יפ הם להקה שבלונית, בטח לא כשהאלבום הזה כל כך שונה מקודמיו. הצליל שלו הרבה יותר חם, יש בו יותר כלים אקוסטיים, ובאופן כללי נדמה שהוא מתכתב יותר עם אווירת הפילם נואר שאותה הם כבר ביססו באלבומים הקודמים, עם סול ישן ועם המקהלות שמברכות אותך בכניסה לגן עדן, חוטא מטומטם. הוט צ'יפ הם פשוט להקה מאד, מאד אמינה. וזה נהדר. כי כשאתה מסוגל לעשות מוזיקה כזאת, מוטב שתהיה מסוגל גם לקחת אחריות עליה ועל מה שהיא יכולה לגרום. יש משהו בעצמות שלהם שנושא את כל מה שכדאי לדעת על הפופ והם יודעים לייצר אותו כמו שעכביש יודע לייצר קורים (וגם המוזיקה שלהם יתכן ועשויה ממשי).

שלא כמו רוב גיבורי הקומיקס הסטנדרטיים - סופרמן, באטמן, ספיידרמן - Green Lantern הוא לא דמות אחת. להיות גרין לנטרן זה תפקיד: הם מגיני היקום. ועדיין, למרות האופי השונה של כל אחד מהם, הגרין לנטרן הוא דמות קומיקס קבועה שקיימת כבר שבעים שנה. התפקיד, שנשמר, ועובר מאחד לשני, הוא שממקם כל פעם מישהו אחר על העטיפה של חוברת הקומיקס. אני חושב שבמוזיקה, שיר הפופ הוא קצת כמו הטבעת של הגרין לנטרן - למי שמסוגל לענוד אותה על האצבע, יש סמכות, אחריות וכוח בל יתואר. היכולת לרקוח חומר נפץ רגשי ופסיכולוגי לתוך שלוש-ארבע דקות ואחר כך לשחרר אותו, דרך הרדיו או מה שזה לא יהיה הפעם, לתוך אנשים, ולתפוס אותם כל כך חזק שהדבר היחידי שלא קורה (ככל הנראה) זה שינויים בקוד הגנטי של המאזין - זה יותר מרשים מלעוף או לירות קרני לייזר מהעיניים.

אני אומר את זה כי לדעתי "One Life Stand" היה יכול להיות מוקלט גם על ידי גלן מילר, מרווין גיי, מוריסי, אולי סם קוק. התחושה שמתקבלת אל מול שירים כמו "Slush", שאם הוא היה קצת יותר שקט הוא בכלל לא היה קיים, עם הסינתיייזר הקטן הזה שמדבר כמו קול של תוכנת אינטליגנציה מלאכותית בסרט מדע בדיוני משנות השמונים. חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל כתב על "הגיבור בעל אלף הפנים", על דמותו הארכיטיפית של הגיבור שמשתנה מקאנון מיתולוגיה אחד למשנהו, אבל נשארת, בבסיסה, אותו הדבר. הנושאים כאן הם קלאסיים. המוזיקה כאן היא קלאסית. זה יותר מאלבום מבריק. יותר מסוחף, מעניין, מרגש. זה האלבום העל-הזמני הראשון של העשור.

Hot Chip - One Life Stand / Helicon