גילוי נאות
לרגל חמש שנים ללייבל העצמאי פית/קית, עמית קלינג נזכר איך לפני כמה שנים הוא מצא בו בית לכל התקוות הגבוהות שלו. מתחת לרדאר

לייבל פית/קית חוגג חמש שנים לקיומו. מוזר. זה כמו שתספרו לי שמישהו חולם כבר חמש שנים ברציפות ועדיין לא מתעורר: אני לא אאמין, אולי אניח תרדמת. אבל פית/קית הכי רחוקים מחוסר התנועה המשוער הזה. אני הגעתי לפית/קית כשהם היו בערך בני שנה וחצי. זאת הייתה לידה קשה, רק בשנתיים האחרונות הם מתנהלים ממש כמו לייבל עקבי ומסודר. אז זה היה מין קולקטיב אמנים, הכל היה מבולבל אבל היו הופעות. זה מה שהיינו צריכים. היינו מנגנים וחולמים על פית/קית מרחוק. “שמעתי שיש...”, לא ידענו אל מי לפנות אבל איכשהו פנינו. הקלטנו דמו ב"בית פית/קית", עוד מוסד מיתולוגי, פראנצויז פינת שניצלר, תעירו אותי באמצע הלילה ואדע למקם אותו על המפה תוך שתי שניות. שכונת מוסכים בקצה היפואי של רח' סלמה הארוך והמייאש הזה.
הבית הזה החליף דיירים (כולם חברים או חברים של חברים), הוא החליף פורמט. חדר החזרות שלו זז, מתחם ההופעות היה פעם בעיקר על הגג. הרבה להקות קמו ורק קצת פחות להקות מזה מתו. הייתי יכול לעשות אלה שמות עכשיו. חלק מהלהקות הפכו לאגדות מקומיות. חלק הפכו למשהו שאתה שולף לקראת הסוף אם אתה משחק עם חבר ב"בוא ניזכר כמה להקות היו בפית/קית". הכל פה קצב תחלופה גבוה. רק הבית הזה עומד כמו איזו קללה, גורר אליו רביעיות מרופטות שמתחברות לחשמל ועושות את הרעש שלהן. שלא יהיה לכם ספק, זה סוג של עינוי לפעמים. הסיכוי שלך לנצח לא קיים בכלל, אתה חייב להעביר את עצמך את התהליך הכואב של להגדיר מחדש את תנאי הנצחון ואולי לוותר על הרעיון הזה בכלל – וזאת דרמה.
עבודה שחורה
ללייבלים מהסוג הזה, העצמאיים, החתרניים, יש אג'נדה. פית/קית אף פעם לא היססו להיות פוליטיים (שתי המלחמות המיותרות והכואבות שניהלנו בימי קיומם זכו לערבי מחווה שהיו סוג של קבוצות תמיכה ענקיות, עיניים ריקות, מה אנחנו עושים), אבל אני לא יודע אם יש כאן משהו מעבר לשילוב המצחיק של פליטי קיבוצים, בעיקר מהצפון (כמה להקות שהסתובבו באזור דגניה היו אחד השורשים של פית/קית) לאנשים מהמרכז שלא כל כך הסתדרו עם אנשים מהמרכז. אני לא רוצה להגיד אנדרדוגס, אבל הם כולם היו שוטפי כלים בנקודה מסוימת, גם אני.
אני רק רוצה להגיד שכשבאנו להקליט שישה שירים בבית פית/קית ושבוע אחרי ההופעה הראשונה, הבאסיסט שלנו, מייק, קנדי שלא דיבר מילה בעברית ואף פעם לא היה לי כוח לתרגם לו את הטקסטים הארוכים שלנו, פרש מסיבה כלשהי (או שאנחנו הפרשנו אותו? אני כבר לא זוכר בדיוק מה קרה שם), דני הדר, לדעתי עדיין אחד המוזיקאים הכי מוכשרים בארץ (היום הוא שותק במצפה רמון), אמר, טוב, אני אנגן איתכם באס. ככה היינו שלושה ודני. הוא היה מבוגר מאיתנו בעשור, הוא היה גר אז בבית פית/קית. היינו באים ואלעד זאב (ערופי שפתיים) היה יושב איתנו לקפה. אף פעם לא היו מחיצות בבית פית/קית. זה לייבל של החלל הפתוח (בגלל זה אני תמיד נזכר בתקופה שהם היו מקיימים שם הופעות על הגג, אבל אחרי שעזרתי להרים לשם כמה פעמים את מערכת ההגברה, אני מבין למה הם הפסיקו). קולקטיב אמנים. תקראו לזה איך שבא לכם. מבחינתי זה פלא שהם עדיין ממשיכים בשלהם, הייתי בטוח שהם יתייאשו הרבה יותר מהר. מבחינתי זה פלא שהם, אנחנו, עדיין בחיים.
לרגל חמש שנים לקיומם, פית/קית יציינו זאת ביומיים של הופעות בבית פית/קית, פראנצויז פינת שניצלר, תל אביב. החל מ14:00.



