גרין קארד
השילוב בין אנטיפתיות לחמידות הפכו זה מכבר לכרטיס הביקור של אדם גרין, אבל עם יציאת אלבומו השישי, "Minor Love", נדמה שהוא מתחיל לשחוק את הטריק. עמרי רוזן משטרת ההגירה
הבטחתי לעצמי לא לעשות את זה, אבל אני הולך להתלונן על כתיבת ביקורות. המעמד הזה, בניגוד למה שתיארתי לעצמי, כמעט תמיד מעוות את הגישה להאזנה למוזיקה ותמיד-תמיד משנה את אופן השיפוט וההתייחסות. למשל, אם לא הייתי צריך לכתוב על "Minor Love", האלבום החדש של אדם גרין (חצי מהצמד The Moldy Peaches, שזכו בשנה האחרונה להתעניינות מחודשת אחרי ששמו שיר שלהם בסוף של "ג'ונו"), לא הייתי כותב פתיח כזה – מהסוג שמדביקים להתחלה של ביקורות. למעשה, אם לא הייתי צריך לכתוב עליו, בטח לא הייתי מקשיב לו ובטוח לא הייתי מקשיב לו יותר מפעם אחת. אבל הרצון להיות הוגן ומעמיק, החזירו אותי ל"Minor Love" יותר פעמים משתכננתי. ואני דווקא אוהב את אדם גרין. או יותר נכון – אהבתי. או עוד יותר נכון – אוהב, אהבתי, מחבב.
קצת רקע: מולדי פיצ'ז (אדם גרין וקימיה דוסון) היו הצמד הכי מוכר ומשפיע בסצנת האנטי-פולק הניו-יורקית. הם שרו שירים מתקתקים-מרירים על חיים בזבל, שגרמו לסקס, סמים ורוקנרול להישמע כמו משהו שצריך לחטא במים רותחים עם סבון. אחרי זה הם הלכו לדרכיהם הנפרדות (שכללו גם הופעה מרגשת של דוסון בישראל, וביטול-ברגע-האחרון להופעה של גרין) והתחילו להוציא אלבומי סולו. בלי האיזון הנשי, אדם גרין הלך ואימץ לעצמו מוניטין של אגומניאק ומיזנתרופ בכלל ומיזוגן בפרט, אבל כזה שעושה את זה בחינניות והרבה הומור ומודעות עצמית. ככה גם אני תפסתי אותו כשהקשבתי לאלבומו המצוין “Gemstones”.
עוד עם הפיצ'ז, וגם לאורך שאר הקריירה, גרין ידע לכתוב לחנים. אפילו שבראיון ל-nana10 הוא העיד על עצמו שטקסטים באים לו בקלות אבל המוזיקה עצמה דורשת המון עבודה – הלחנים המדבקים שלו תמיד מרגישים לי כמו משהו שהוא מזמזם לעצמו כשהוא הולך ברחוב ומדלג בכל פעם שהוא מגיע לרגעי השיא של הפזמונים. זה נכון גם לגבי "Minor Love”.
די, זה כבר לא מצחיק
מה שהרתיע אותי באלבום החדש, וגרם לי לדחות שוב ושוב האזנה נוספת לו, זה האגו-מניה, המיזוגניה והמיזנתרופיה. שירים כמו "Buddy Bradley”, שמצליחים כבר בשנייה הראשונה להידבק לאוזן, איבדו מערכם בשנייה שגרין התחיל לפאר את עצמו ולרדת על כל העולם מסביבו, כאילו היה ראפר צעיר עם אמביציות-יתר.
קשה לי להסביר מה בדיוק השתנה שהפך את התכונות האלה – שהיו שם בבירור גם באלבומים הקודמים – ממשעשעות למעוררות סלידה. אולי זה הניסיון שלו לשלב גם צד רגיש יותר במלים, שיוצר את הרושם שגם הוא התחיל להרגיש לא בנוח עם הפרסונה האנטי-סוציאלית שלו. זה מורגש היטב בשיר הפותח של האלבום "Breaking Locks”, שהפזמונים המעצבנים שלו, שמלאים בהאדרה עצמית, הורסים ברגע אחד את העוצמות שנבנות בשורות המופנמות יותר של הבתים, כמו "When I took off my winter clothes my body looked like forty or fifty crows”. מצד שני, אולי השטיק פשוט נשחק אחרי כל כך הרבה שנים. קשה לומר. ככה או ככה, יש בזה משהו לא אמין, שמשדר תדמית של אדם מריר שמנסה להתנכל לעולם, במקום הליצן החרמן של פעם.
ובחזרה ל"אוהב, אהבתי, מחבב" ו"לא הייתי מקשיב לו יותר מפעם אחת": בסוף גיליתי שלמרות ההתעקשות המעושה של גרין להיות מניאק, הוא עדיין יותר הליצן של הכיתה מאשר הבריון. בנוסף, יש כאן כמות מרשימה של לחני פופ קליטים וכיפיים, גם אם אלו לא ממש מרשימים או מיוחדים. ככה שבסופו של דבר אין לי יותר מדי מה להתלונן וגם אין לי הרבה דברים רעים להגיד על "Minor Love”, אולי חוץ מזה שהוא הצריך יותר מאמץ ממה שהוא שווה.