שבע השנים הטובות

"הרבה פחות צפוף פה ממה שחשבתי שיהיה,” אני אומר לעצמי בשניות הראשונות של ההופעה של פונץ' בתמונע. יום אחרי ההשקה המחודשת של "אלבום המצעדים", אלבום הסולו הראשון של יוסי בבליקי, מנהיגם (בטח הוא ישנא את התווית הזאת). פסטיפונץ' הם קוראים לזה. האחרון התקיים בתל אביב כשיצא "פינוקיו", עברו איזה שלוש שנים. אני ממצמץ והאולם כבר מפוצץ. לא שהתמונע הוא חלל גדול מדי, אבל זה קורה כהרף עין.

שני לילות של פונץ' בזה אחר זה. פורמלית ההופעה הראשונה הייתה במסגרת המסעות של יוסי בבליקי, אבל פרט להשתתפותו של אמיר צורף בערב הראשון (שהפיק וניגן גיטרה ב"אלבום המצעדים"), על הבמה עומד אותו ההרכב. ככה ששני הלילות די מתמזגים לי לאחד. שבע שנים רזות ושבע שנים טובות. ההופעה של "אלבום המצעדים" בעיקרה מאד קצרה. הם מנגנים את האלבום מתחילתו ועד סופו. עם קצת דיבורים בין השירים זה רק קצת מתארך מעבר לשלושים וחמש הדקות המקוריות של התקליט. מוסיפים כמה שירים בהדרן, וגם זה מרגיש כמו איזה בונוס, לא לשלוח את הקהל הביתה מוקדם מדי. ההופעה של פונץ', לעומת זאת, זה מין עומס נהדר: היא ממשיכה וממשיכה וממשיכה. בבליקי יורד מהבמה לפחות שלוש-ארבע פעמים, נראה לי, פשוט, כי הוא ממש אוהב לחזור. בלילה השני זה לא נגמר עד אחת וחצי ככה. אולי פחות. שעתיים פלוס הם היו שם בטוח.

רם אוריון, שעולה להתארח לשני שירים (מסורת שהתגלגלה מסדרת הופעות מוצלחת מאד שלו יחד עם בבליקי, גיטרה ופסנתר בלבד) אומר ממש ברגעים הראשונים שלו על הבמה "תודה לפונץ'! איזו להקה כיפית". זה דבר קצת מצחיק להגיד, כי מצד אחד הרוק'נרול הזה קשה ומדכא. אבל יש פה גם כיף מהסוג היותר מהותי. כלומר, אם יכול להיות עומק בכיף אז הרי שהוא נמצא כאן. כיף מהסוג שחווים זמן רב אחרי שמרגישים שטף של אופטימיות לראשונה אחרי שנה ממש קשה.

פונץ' זאת לא להקה שמופיעה הרבה. ואז פתאום שפע כזה של שני לילות. אתה מסתובב ביממה בין לבין סהרורי לגמרי, ראש במימד אחר. יש כל מיני קווים חיים, ורידים פועמים, שזזים בין השירים האלה. פונץ' זאת להקה שמסתובבת עם וואחד מיתולוגיה בכיס. ליגת גיבורי העל שכאלה, על שלל שותפיהם ואורחיהם. אז קשה להתמודד איתה עם הכלים הרגילים. או שאתה בקטע או שלא בקטע. ובשביל להיות בקטע צריך להיות בעיקר מאמין.

כי יוסי בבליקי הוא כמו פילטר קסם שגורם לקלישאות לעבוד (ויש לו הרבה קלישאות, לכאורה, במה שהוא אומר ולפעמים גם באיך שהוא אומר את זה, אבל זה לא משהו שאפשר לחשוב עליו בהופעה של פונץ'). מישהי אמרה לי: “אני אוהבת אצלו הכל. אני מתה על קומתו ועל נעלי הפלטפורמה שלו, על הזיופים שלו, על האהבה האינסופית". אני אוהב את זה שהוא דומה לעובד מהסביח המיתולוגי בגבעתיים ואת הדיבור הרך שלו. אני גם מאד אוהב את השירים שלו. בסופו של דבר זה מה שמדבר.