מי יתפוס את סאלינג'ר?

מעבר להספדים הרבים שנכתבו ביומיים האחרונים, לאחר שנודע כי הסופר ג'יי. די. סאלינג'ר הלך לעולמו, החלה לרחוש באופן מיידי חרושת שמועות ענפה לגבי עזבונו. האם יתפרסמו ספרים חדשים של הסופר בעקבות מותו? האם נכונות השמועות לפיהן בכספת ביתו שמורים כמה וכמה כתבי יד גמורים ומוכנים לפרסום? האם עכשיו, כשהזכויות על "התפסן בשדה השיפון", "הגביע הקדוש של עולם זכויות הסרטים" כפי שכינה אותן פטריק גולדסטיין מה "לוס אנג'לס טיימס", יעברו לידי צאצאיו של סאלינג'ר, האם נזכה סוף סוף לראות את הולדן קולפילד על המסך הגדול? ומי ישחק אותו? אחרי כמעט שישים שנה בהן שומר סאלינג'ר בקנאות על פרטיותו, הקרקס התקשורתי שנוצר סמוך כל כך למותו משאיר טעם רע בפה.

כשחושבים על ג'יי. די. סאלינג'ר קשה שלא לשים לב עד כמה טוב מתיישבת הבחירה שלו בחיים של מתבודד תמהוני עם המסרים של "התפסן בשדה השיפון". הולדן קולפילד, גיבורו האלמותי של הספר, מסמל עבור רבים את האאוטסיידר האולטימטיבי. המשטמה אותה חש הגיבור הצעיר כלפי החברה, והאלרגיה שלו לחיים המזויפים שמקיפים אותו, עוררו הזדהות מידית בדורות של קוראים, אבל, כזכור, למרות תחושת האמפטיה שהוא מעורר, הולדן מוצא את עצמו בסופו של הספר מחוץ לחברה, במוסד סגור, בעוד קוראיו, ששתו כל מילה שלו בצמא, ממשיכים בדרך כלל בחייהם, ומשאירים את תחושת הזרות אותה חשו בזמן קריאת הספר מאחוריהם. הלקחים של הספר מתאימים מאוד לחיים של נער מתבגר שמנסה להגדיר את זהותו האידיבידואלית, אבל עבור מבוגר שמנסה להשתלב בחברה הם עשויים להיות בעייתיים, אם לא לומר ממש מסוכנים. לא מפתיע שמארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, הצהיר כי בין דפי "התפסן" הוא מצא את הרעיונות שהובילו אותו לבצע את פשעו המחריד.

עיבוד קולנועי? לא תודה

סאלינג'ר עצמו פרש מהחברה הניו יורקית אליה השתייך בשנת 1953, שנתיים לאחר פרסום "התפסן", ועקר לעיירה המבודדת "קורניש" שבניו המפשייר. בשנת 1965 פרסם סאלינג'ר את סיפורו האחרון ב"ניו יורקר", ושם סוף לקריירה המקצועית שלו, כאשר ארבעה ספרים בלבד מהווים את כל גוף עבודותיו. סאלינג'ר גם שמר בקנאות על הקניין הרוחני שלו על ידי הוראות מדויקות לגבי פרסום ספריו, וידוע כי הוא התעקש שבתרגומים הבינלאומיים של "התפסן בשדה השיפון" כותרת הספר תהווה תרגום מילולי של הכותרת המקורית, דבר שגרם לשמות קשים להיגוי או הבנה (כמו בדוגמה העברית). ידוע גם כי סאלינג'ר התעקש שלא יופיע כל דימוי על עטיפות ספריו על מנת שלקוראים לא יווצר כל רושם מוקדם לגבי המראה החיצוני של הדמויות או המקומות המתוארים.

גם לגבי עיבודים קולנועיים לספריו לא היה סאלינג'ר פתוח במיוחד. הסרט "My Foolish Heart", שנעשה על פי הסיפור "דוד וויגילי בקונטיקט", היה הסרט היחידי שנעשה על פי סיפור של סליג'ר. אין כמעט כל דמיון בין הסרט לבין הסיפור. במהלך השנים נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד קודקודים הוליוודיים דוגמת סם גולדווין, איליה קאזאן, בילי וויילדר וסטיבן שפילברג, לרכוש את הזכויות ל "התפסן בשדה השיפון", אך סאלינג'ר סרב בעקביות. במכתב משנת 1957 כתב סאלינג'ר כי הוא משתעשע ברעיון של להוריש את האפשרות למכור את זכויות הספר לבתו ולאשתו כסוג של פוליסת ביטוח, וכי הוא "מתמלא בעונג ללא קץ" מהמחשבה כי הוא לא יאלץ לצפות בתוצאה של עסקת מכירה שכזו.

נדמה כאילו סאלינג'ר פיתח חשש מהמפגש של יצירתו עם העולם החיצון, חשש שגרם גם לצורה המקובלת ביותר של תיווך – תרגום, להראות פולשנית ומפוקפקת, ולתיווך העקיף יותר של האדפטציה הקולנועית להיראות בלתי נסבל לחלוטין. הפחד הזה הוא זה שגרם לו, כפי הנראה, להפסיק לפרסם את סיפוריו. בספרה השנוי במחלוקת טענה בתו של סאלינג'ר כי אביה כתב מאז שהוא הפסיק לפרסם לא פחות מ-17 רומנים. סאלינג'ר מעולם לא הפסיק לכתוב, הוא פשוט לא רצה להתמודד עם ביקורת. מאף אחד.

יש משהו מאוד רומנטי במחשבה שסאלינג'ר עצמו היה אדם ביקורתי ואנטי סוציאלי בדיוק כמו הולדן קולפילד, וששנאתו לאנשים מזויפים גרמה לו לפרוש מהחברה ולחיות בבידוד בעיירה קטנה בניו המפשיר. כל כך קל לדמיין שהחיים שהולדן קולפילד היה בוחר לעצמו היו דומים לחיים בהם בחר ממציאו. זו אותה הרומנטיקה שקיימת במוות בטרם עת של כוכבי רוק שמהללים את גיל הנעורים. ההתאמה בין התכנים של היצירה לבין סגנון החיים של היוצר משדרת אינטגריטי, והופכת את האמן למיתוס.

הולדן קולפילד היה נגעל

ניתן לומר שסאלינג'ר הפך בחצי השני של חייו לסופר "טהור" יותר בעקבות בחירתו לכתוב למגירה בלבד. הניתוק מהלחצים של הביקורת והקהל נתן לסאלינג'ר את החופש לתת ביטוי נאמן יותר לעולמו הפנימי. בהספד מעניין במיוחד כתב הסופר ריק מודי ("סופת קרח") כי "למרות שסאלינג'ר המשיך לכתוב עבודתו כבר לא היתה שייכת לנו, מעריציו. עבור אחדים הייתה השתיקה של סאלינג'ר מעיקה, אבל עבורי הייתה השתיקה הזו חלק מהמכלול הספיריטואלי של עבודתו המאוחרת. היא הייתה מכובדת, היא הייתה קונסיסטנטית מבחינה אסתטית, והיא היתה מלאה בביטחון". במידה רבה היתה השתיקה של סאלינג'ר יצירה בפני עצמה, שהשלימה את פעלו.

האם יש למישהו את הזכות לקרוא בספרים אותם סאלינג'ר כתב לעצמו? האם יש למישהו את הזכות לייצר אדפטציה לספר שעל זכויותיו שמר הסופר בקנאות כל חייו, ואף ויתר על סכום הכסף האסטרונומי אותו מן הסתם הוא היה מקבל עבורן? האם לא יהיה כאן חטא למשנתו של הסופר ולפועלו? "הולדן קולפילד היה נגעל" כתב דיויד יוסבורן במאמרו ב"אינדפנדנט" כשהוא מתייחס לבולמוס סאלינג'ר שהעולם התרבותי כולו מסתחרר אליו. אז עד שלאונרדו דיקפריו יופיע על המסך בגרסה של ווס אנדרסון (במקרה הטוב) ל"התפסן בשדה השיפון", וקרביו הספרותיים יגררו לכיכר העיר, מי שמעוניין יכול ליהנות מרגעים אחרונים של שקט מסתורי ומסקרן, צוואה ספרותית יוצאת דופן של סופר יחיד במינו.

>>> מי יתפוס את סאלינג'ר?
>>> ג'יי די סאלינג'ר הלך לעולמו