מצעד החיים

עכשיו פתאום מוציאים אותו מחדש ואני מפחד שיהרגו לי את הקאלט. אבל בעצם זה לא חשוב. לא צריך לתת לאנוכיות להרוס את השמחה על זה שאפשר להחזיק עותק מרובע עם עשרה שירים ולהצטלם איתו על רקע מדף שמחזיק את התאומים שלו מסודרים זה אחר זה בשורה, נועצים אף אל גב. למשל. זה דבר שאפשר לעשות אותו.

בחלומי "אלבום המצעדים" משנה את ישראל. שתיכוניסטים יזמזמו לעצמם "מה אתה עושה עם לב שבור, ילד, כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה". שישמעו את "כמו שבוי" לילה לפני הצו הראשון ויחלמו סיוטים כל הלילה. יש איזשהו אנכרוניזם מתחשב בלהוציא מחדש אלבום ישן - הבנה שמתפרצת מעבר לראיה צרה ומבינה שיש ערך גם למוחשי, גם לעותק הפיזי. אני חושב שזה אלבום שיכול לעשות הרבה דברים בשביל הרבה אנשים ובדיוק בזמן הנכון. ואולי ההדפסה המחודשת תאפשר לגדל מחדש גפיים שנכרתו מאז. סופרמן שמסובב לאחור את כדור הארץ בשביל להחזיר את לואיס לחיים. אני מקווה שזה יקרה.

"אלבום המצעדים" / יוסי בבליקי. הד ארצי, 1995 (הוצאה מחודשת)

החודש האחרון

הייתי אומר ש"דצמבר" (זהו האלבום השני בסדרה. הראשון היה לפסקול של הסרט הבלשי המוצלח למדי "שרמן בחורף") הוא אלבום של נופי סאונד, אבל זה היה מעביר תמונה לא נכונה. זה לא נשמע כמו Boards of Canada, למשל. אם בפונץ' בבליקי וכהן מנגנים שירים מינוריים, אבל בדרך כלל ברעש, אז כאן נדמה שהם מנוגנים במידת הווליום הטבעית שלהם. זה אלבום שקט, סוד קטן, שנדמה שיכול לשמש צופן להבנה של כמה חלקים פחות מובנים של שאר הדיסקוגרפיה של בבליקי ושותפיו.

"דצמבר" הראשון, כאמור, היה פסקול. "דצמבר" השני הוא פסקול בלי סרט. קצת כמו האלבום של Olivia Tremor Control, להקת אינדי-רוק קצת ישנה, שהוציאה פעם אלבום עם שם ארוך מנשוא שהתחיל במילים "Music for the Unrealized Film Script". התחושה כאן היא של מגרש משחקים שבו רעיונות ניתזים לאט לאט מקיר לקיר ואחר כך מתגלגלים לאלבומים אחרים. אבל כאן הם מתחילים. "הליקופטרים" עם הקלידים הכבדים, "נוח" עם שירה יציבה של בבליקי ותנכ"יות חפה מחנופה ו/או אפולוגטיות. מטווח עם כדורי שלג. פינג-פונג בסלואו מושן.