שברי מאמץ
האלבום השני של ומפייר וויקנד, “קונטרה", לוקח בערך כל צליל שהיה בעשר השנים האחרונות של האינדי ומשתדל נואשות לדחוף את כולם יחד. התוצאה – עודף התאמצות וסכריניות. עמית קלינג ישן בארון קבורה
האלבום החדש של Vampire Weekend נקרא "Contra”, כלומר – נגד. בחירה מוזרה לשם לאלבום שנדמה כי חי עם סביבתו בשלום עד לכדי בחילה: זגזוג הסגנונות כאן לוקח את האקלקטיות שאפיינה את אלבום הבכורה של ההרכב לכדי קיצוניות לא נעימה ש
תתעלמו ממה שכתבתי עכשיו. אין שום דבר קיצוני ואין שום דבר בלתי נעים באלבום הזה. ומפייר וויקנד הם וואן-טריק פוני (ממש פוני מסרטים מצוירים, חייכן וידידותי), רק שהפוני הזה יודע להחליף צבעים: "Horchata”, השיר הראשון באלבום, נשמע כמו הקצנה של האלמנטים האנימל-קולקטיביים באלבום האחרון (והמוצלח למדי) של YACHT. זה שבא מיד אחריו, “White Sky”, שובר דווקא לכיוון של Casiotone For The Painfully Alone, והייתי יכול להמשיך לבנות עץ השפעות מפורט ומעיק לקריאה עבור כל שיר ושיר (יש אפילו סימפול שקוף לחלוטין של M.I.A, יקירת המבקרים – נקודה שמבהירה שהחבר'ה האלה פשוט מתאמצים יותר מדי). אני לא אעשה את זה.
בעוד שברור לי שומפייר וויקנד באים מאותה אווירה חברתית שלפיה השיקול האופנתי המוצלח ביותר שניתן לעשות הוא לקנות בגדים בחנות יד שניה (לגיטימי), מתסכל לראות איך הלהקה הזאת מאמצת חלק ניכר מהדברים הטובים שקרו באינדי של העשור האחרון ועושה להם גזור-הדבק, מבלי לטרוח באמת למזג אותם ליצירה מסודרת. זוהי לא אקלקטיות, אלא נסיון להעתיק במבחן מכל מי שיושב מסביבך בתקווה לא להפליל את עצמך על ידי העתקה תת-מודעת של כתבי יד זרים. למרבה הצער, יש שלושה מאפיינים שאפשר להגדיר כעקביים לאורך שלושים ושש הדקות של "קונטרה": השפעות ספרדיות מעצבנות נוסח דבנדרה בנהארט, סינטיסייזרים סכריניים שמזכירים משחקי ילדים לסופר נינטנדו וכינורות בארוקיים שסביר להניח ששמעו אצל ארקייד פייר, רק שבמקום הטוטאליות הדרמטית של ההרכב הקנדי, כאן הם נשמעים תלושים ומוזרים.
הם טרחו, לכם לא כדאי
לא שהאלבום הקודם של ומפייר היה הברקה גדולה, אבל שם לפחות הם השכילו להחליף את כלל הכלים שמרכיבים את השיר בכל רגע נתון בקצב פחות מסחרר, מה שמנע את תחושת ארוחת טעימות הקינוחים הבלתי נגמרת (זה נשמע מפתה, אבל בפועל יכולה להיות עינוי באחד ממדורי הגיהנום של דנטה) שכל כך מעיקה ב"קונטרה". את האלבום הקודם היה אפשר לפחות לסכם בתור "סקא של היפסטרים" (נכון שלכאורה אין הרבה ז'אנרים פחות מגניבים מסקא, אבל כל דבר אפשר לארוז במעטפת אינדי קוסמת ומוכנה לשיווק). אם יש דבר אחד מרשים באלבום הזה, אז זו השמירה המתמדת על מבנה שיר הפופ בכל קטע וקטע, תוך כדי חוסר קוהרנטיות מוחלט בכל שאר מרכיביו.
החיים הם קצרים מאד וכולנו, כולל חברי ומפייר וויקנד, עומדים למות יחסית בקרוב. אם כך, צר לי על ארבעה אנשים, שבוודאי בילו כמה חודשים באולפן רק בשביל לצאת ממנו עם אלבום כל כך לא מעניין. צר לי גם על עצמי, לאור העובדה שבזמן ההאזנה לעשרת השירים האלה לא הפסקתי לחשוב על כך שהייתי יכול בינתיים, למשל, לישון, או להקשיב למוזיקה טובה יותר.
Vampie Weekend - Contra