בר-און מינכהאוזן

עם כל הכבוד לקטילותיו הפוטוגניות של סיימון קאוול, סוד קסמן של "אמריקן איידול" ותואמותיה ברחבי העולם הוא בפלא המשחזר את עצמו בכל פעם שנער או נערה אנונימיים פוצים את פיהם ושרים אל מול מיליונים כאילו הם עושים את זה שנים. כשמצרפים לכך שיר מרגש שכתבו וסיפור חיים קורע לב, נשמע צליל ה"קא-צ'ינג!" מוכר, וברור לכולם שמכונות הרייטינג והכסף ימשיכו לפעול כמתוכנן.

האודישן הראשון של ישראל בר-און ב"כוכב נולד" היה רגע כזה של קסם מזוקק. כשהוא שר את "בדיוק כמו פעם", הצופים נאלמו דום ושלחו לו הודעות תמיכה קומפולסיביות, כל הדרך לזכייה הצפויה. בניגוד למתמודדים אחרים, בר-און לא התפזר לתחומי עשייה אחרים ומיהר להוציא את אלבום בכורה, שרואה אור כשנה וחצי לאחר זכייתו. לאור גילו הצעיר ותהילת הבזק שלו, המוצר מפתיע בבשלותו ובאחידותו. את ההמנון של קיץ 2008 -"בדיוק כמו פעם", השכילו המפיקים לשתול במקום ה-12 והלפני האחרון, ולא בראשית האלבום. החדשות הטובות הן שרוב האלבום לא נופל ברמתו מהשיר היפייפה הזה.

התקליט, הקרוי "דע מאין באת", לא חף מקלישאות, אבל בולט מהן בהרבה הוא אותו כשרון מזוקק של בר-און. ההגשה הנקייה ונטולת המניירות שלו הופכת את שיריו לשובי לב. גם כשהוא מגיש את שיר הנושא, הסובל מלחן משעמם ומהפקה מוזיקלית דביקה, קשה שלא להאמין לו. בר און רחוק מהתחכמות, ולכן השימוש שלו בנקודות ייחוס תרבותיות טריוויאליות כמו פיטר פן ופרויד, אינו מעורר גיחוך, אלא דווקא אמון.

מי שעקב אחרי לידתו הטלוויזיונית של הזמר הזה, לא יופתע לגלות שאת האלבום אופפת תחושת ריחוף. הגשתו של בר-און מהורהרת ונדמה שבמוזיקה שלו יש אחוז חמצן גבוה מהרגיל. הנטייה הזו הייתה עלולה למסמס את האלבום, אך בשילוב עם כתיבה מדויקת, היא הופכת לטביעת אצבע מוזיקלית נעימה.

בר-און, שכתב והלחין את כל השירים, מצליח לנסח תחושת אישיות וקולקטיביות באופן שקל להזדהות עמו. בשורות פשוטות כמו "ואת מצילה לי את היום" הוא מציג תמונה אישית שקשה למאזין שלא למצוא עצמו בתוכה. בשירים אחרים הוא פורש באופן מרשים סצנות ודמויות ישראליות טיפוסיות: ב"משיגנע קופ" (ביידיש: "ראש משוגע") תשמעו תיאור מקסים של יום שישי ישראלי, וב"כמה טוב היה שם" תתקלו בדיוקן מוצלח של צעירה תל-אביבית המתכוננת לחו"ל (נושא לחצי מהשירים של שלומי שבן), שעטוף בלחן נהדר.

קל לאתר במוזיקה של בר-און מקורות השראה מקומיים: הריחוף שלו מזכיר את זה של אביתר בנאי, נוכחותו של יוני בלוך שהשתתף בהפקה בולטת לאוזן וסגנון הכתיבה האסוציאטיבי של בר און רומז שהוא צבר שעות האזנה לשלמה ארצי. אבל לצדם, מצליח בר-און גם לייצר סגנון אישי ומקורי. ביטוי למקוריות הזו אפשר לשמוע ברצועה הנקראת בפשטות "טיפול פסיכולוגי", בה מתואר מפגש עם מטפל המכונה פרויד. ההעזה לגשת באופן ישיר לנושא כה פרטי, התיאור הגלוי והסהרורי המוגש בקול רועד מהתרגשות – הופכים לסימן דרך אישי ומסקרן.

אם מפיקי האלבום (בלוך, דודו חמד ובר-און עצמו) היו מעזים לחתוך רצועות מיותרות ("האיש הצפוי", "לב אוהב" שנכתב לעמותת לב אוהב ואת שיר הנושא) ולחספס את ההפקה כך שתספק משקל נגד לריחוף של בר-און, זה עשוי היה להיות אפילו יותר מאלבום טוב מאד. אבל גם בצורתו הנוכחית מדובר בתקליט בכורה מקסים ומפתיע בבשלותו שמציג את בר-און כמוזיקאי מסקרן שעשוי, אם יקבל את ההכוונה הנכונה ולא יסטה מהדרך, להפוך לאחד מהקולות המעניינים שפועלים כאן.

"דע מאין באת" / ישראל בר-און (טדי הפקות)