בכוונה תחילה
כשעמית קלינג החליט לכתוב על אינדי ישראלי, הוא ידע שהוא יהיה חייב להגיע להופעה של אינגה-דינגו. האם זה הופך אותו לקהל שבוי? מתחת לרדאר
אחרי שבמשך יותר משנתיים כתבתי כמעט אך ורק ביקורות על הופעות של להקות מחו"ל, כתיבה על הרכבים ישראלים מציבה בפניי דילמה חדשה לחלוטין. בעוד שמפגשים עם להקות מחו"ל הם מטבעם, לרוב חד-פעמיים או לפחות נדירים עד מאד, סצינת האינדי בארץ מבעבעת פחות או יותר את אותם השמות. ואם אני כותב על להקה שראיתי כבר לפחות עשר פעמים, האם אני מנסה לתאר את פועלם בהופעות בכלל או לדבר על הערב הספציפי ומה אם היא לא הופעה מייצגת? ומה זה מייצג בכלל?
גילוי נאות: אינגה-דינגו היו קטליזטור רציני לרצון שלי לכתוב על הופעות מקומיות, להקה שהציתה בי עניין מחודש באינדי ישראלי. למעשה, אני יכול להגיד באופן חד משמעי שלא התלהבתי כל כך מלהקה שמופיעה בתל אביב על בסיס קבוע מאז לבנון (שלהם הייתי גרופי נאמן במשך שנתיים-שלוש). כך שכשהטור החל ידעתי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אכתוב על אינגה-דינגו. משחק מכור מראש ללהקה שהיא בו זמנית גם בוסרית וגם בעלת איכויות נדירות. קהל שבוי מרצון.
אינגה-דינגו הם מעין ילד פלא תלת ראשי: הזמר והקלידן דורון בוטניק, הגיטריסט אורן בן דוד (ששותף גם בהרכב האינסטרומנטלי המלהיב Tiny Fingers) ועידו אשד המתופף. להקה לא תל אביבית. בוטניק ואשד גרים באותו קיבוץ, למיטב ידיעתי, אי-שם בצפון הביניים. אני אומר שהם בוסריים לא מהבחינה שהעיבודים עדיין לא משופשפים (זו אחת מהלהקות הכי מדויקות שאי פעם יצא לי לצפות בהן), ולא מבחינה של איזשהו חסר מוזיקלי (הכתיבה של בוטניק היא מין פופ נסיוני רועש וקודח, שמזכיר מצד אחד הרכבים גדולים כמו Man Man או Sleepytime Gorilla Museum, אבל קלידי האייטיז המובהקים שלו, שמנוגנים בוירטואוזיות ששמורה לפסנתרנים קלאסיים שברחו מהבית והצטרפו לקרקס, מכוונים ל-Residents הייחודיים והאגדיים). הם בוסריים דווקא במסגרת הקונספט של להקת רוק: הם מאד לא שיקיים, הם מאד לא עירוניים, הם מאד פאנק. להקות רוק צעירות שגדלו בתל אביב גדלו גם על הופעות של להקות רוק קצת יותר מבוגרות ויש להן אף טוב מאד לקלישאות, למשל, של דיבורים בין השירים (קלישאות מוזיקליות הן פחות תלויות זמן ומרחב. יותר ויותר אני משתכנע ברעיון הטראגי שאו שיש לך או שאין לך). לדורון בוטניק לא אכפת. הוא מודע לזה שהוא מופיע בפני קהל של חברים או שהוא לא מודע. לבטח לא אכפת לו להיות מודע. אולי הוא לא מודע.
בוטניק מתוק בקרקס
בוטניק, אם זה עדיין לא היה מובן לחלוטין, הוא סוג של עילוי. קלידנים מוכשרים יש, אבל מעולם לא ראיתי אחד עם מיתרי קול כל כך מפותחים. ברוב השירים שלו בוטניק צועק. הוא לא שר יפה, במובן שזה לא בהכרח נעים לאוזן (ואני עדיין גורס שמדובר בלהקת פופ), אבל זה מאד מדויק גם כשזה נשמע מחופף (הנה, למשל, עניין שדורש השוואה בין לפחות שתי הופעות), ושירת הפלצטו שלו מסמרת שיער. הנקודה היא שאני מאמין לו לחלוטין. בעוד שמרוב הסולנים הייתי מקבל שורה כמו "I am about to lose my sanity” בעיקום אף ורצון עז ללכת הביתה, מול אינגה-דינגו אין לי ברירה חוץ מלקחת את זה כמו שזה. כלומר: אם אתה אומר, אז בסדר.
זה גם בזכות הנגינה המדויקת, השונה כל כך מהפומפוזיות המכוסחת של Tiny Fingers, של אורן בן דוד – שלא אופתע אם עוד יהפוך לאחד הגיטריסטים המבוקשים בארץ, וזה כמובן בזכות קולות הרקע והתיפוף מחולל המיגרנות של עידו אשד. אבל הנקודה היא שבאינגה-דינגו קורה משהו שהוא לחלוטין מעבר לכל נסיון שלי לפרק את זה למילים. זו להקה שפשוט קרתה. אני מרגיש שאין מאחוריה טיפה של תכנון ציני, ואני אפילו לא בטוח לגבי כוונה תחילה. אינגה-דינגו, אני מעריץ אתכם כמו שאני מעריץ את העובדה שמים נשפכים מכוס שנופלת לרצפה, את העובדה שאפשר להכניס דברים לתוך חלל ריק, את העובדה שאנחנו מסוגלים לזכור מילים ולהשתמש בהן אחר כך. להקה נדירה.