כנר עד הגג
מצויד בעיקר בכינור, אוון פאלט משחרר לראשונה אלבום בלי הכינוי "פיינל פנטזי", בזמן שקנדים אחרים ממשיכים לעשות פוסט-רוק גם אחרי עשור של שמות שונים. עמית קלינג אוהב מייפל
Owen Pallett - Heartland
אוון פאלט נולד ב-1979, מה שהופך אותו למבוגר ממני בשבע שנים. הוא נולד בקנדה, מה שאומרים שהוא ואני גדלנו באותו דור טכנולוגי. במילים אחרות, שנינו יודעים איך נראה מחשב XT ואיך נושפים אבק מקסטות של נינטנדו. זהו דבר טוב: אלמלא העובדה שילדותנו עברה, ככל הנראה, מול אותם משחקי וידאו, ספק אם היה לי ולפאלט דבר-מה במשותף. אני לא טוען, כמובן, שלמאזין צריך להיות משהו משותף עם יוצר אהוב (אני מעריץ את ג'יי-זי), אבל מול המוזיקה של פאלט, עם הכינורות הרועדים שלה והקול העירום (שעטוף לרוב בסינטייסזרים מתייפייפים. דמיינו זמרת אופרה שנשדדה והוכתה ועכשיו הולכת ערומה כשלגופה רק מעיל פרווה. משוגעת, משוגעת. מסכנה), אני בכל זאת נתקל באיזשהו צורך לשחק במשחק האמפתיה.
עד ל"Heartland”, אלבומו השלישי (לא כולל חופן של סינגלים ואלבומי אי-פי שנעו בין המופרך למבורך), פאלט הקליט תחת השם Final Fantasy, כשם סדרת משחקי המחשב היפניים. מובן לי מה הוא מצא בסדרה: מצד אחד האפיות, אותה אופרטיות מוגזמת, העולמות הבדיוניים המפורטים (האלבום הזה, ספציפית, עוסק בחוואי אלים בשם לואיס שמתמודד עם העובדה שהוא פרי המצאתו של אוון פאלט). ומצד שני, אני גם לא אופתע אם אגלה שפאלט זיהה את עצמו בדמויות המנגה שמאכלסות את אותם משחקי מחשב, עם הגופים הצנומים, המראה הנערי, המיניות האנדרוגנית. אך ספק מתוך חוסר רצון להסתבך בתביעה עם בעלי הקניין על השם פיינל פנטזי, ספק מתוך החלטה לחשוף את השם שלו לקהל, פאלט עבר להקליט בלי הכינוי המסורבל מעט.
לא חסרים מקרים שבהם הויתור על שם הבמה מסמן נקודת מפנה בעשיה המוזיקלית. זה קרה לביל קלהאן (סמוג), זה קרה לקונור אוברסט (ברייט אייז), ואני חרד מהיום שבו זה יקרה לג'ון דארנייל (מאונטיין גואטס). אבל ב"Heartland” פאלט נמצא לחלוטין בשלו, וכמעט בשיאו (האלבום עדיין לא טוב כמו קודמו, “He Poos Clouds” הנפלא). המוזיקה נדמית פחות מצועצעת (אבל זהו קו מוזיקלי שהוא הולך בו כבר כמה שנים), היא מתוזמרת כמו יהלום (אבל זה מה שניתן לצפות לו ממי שכתב את עיבודי כלי הקשת לארקייד פייר), וזהו אלבום האינדי הגדול הראשון של 2010. פשוט ככה.
Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra – Kollaps Tradixionales
(שמות קודמים של ההרכב: A Silver Mt. Zion, The Silver Mt. Zion Memorial Orchestra & Tra-La-La Band, Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra and Tra-La-La Band with Choir, Thee Silver Mountain Reveries)
הו, אפרים, לא נמאס לך? לבטח דרושות כמויות אדירות של אנרגיה בשביל להתמיד כל כך במה שאתה עושה. או שמא אתה בעצם לא מתמיד? אני לא מבין. אתה מחליף את שם הלהקה שלך כמעט בין ריליס לריליס, כשהסצינה שהתחלת סביב עצמך לפני כמעט עשור, גוססת. לאף אחד אין את הכוח שלך, כנראה. אני לא יודע אם זה סיפור של נצחון או של תבוסה.
A Silver Mt. Zion היו במקור פרויקט הצד של Godspeed You! Black Emperor, ובעיקר של מנהיגם (שהתחיל לשמש כסולן רק מאוחר יותר), אפרים מנוק. שמם המשונה, המוזיקה המקורית (דאז) והנטיות האנרכיסטיות שלהם הפכו אותם לפצצת ניימדרופינג בתחילת שנות האלפיים (הם עדיין צפים בסטראוטיפים על סטודנטים לקולנוע אצל במאים לא מעודכנים בקולנוע אמריקני מחורבן). גאדספיד נעלמו ב-2003, A Silver Mt. Zion שינו את השם שלהם לאלף וריאציות משונות. כל העניין הזה מרגיש קצת דינוזאורי, מנותק. אבל קצת כמו ההומלסים שצועקים מפינות רחוב, לפעמים האדם הכי לא צפוי יודע בדיוק מתי תבוא האפוקליפסה.
"Kollaps Tradixionales” הוא האלבום הכי קוהרנטי וסוחף שיצא מסצנת הפוסט-רוק הקנדית מזה עשור, מאז "Lift Your Skinny Fists Like Antennas To Heaven” (של גאדספיד) מגדיר הז'אנר. הוא כבר רחוק קילומטרים מסצינת האם שלו. יש פה אקורדיונים וכינורות, ולא רק פסיעות הגיטרה הקודרות הרגילות של כל ההרכבים בהם אפרים היה ועודנו שותף, ואומנם יש כאן משהו מאד פסימי, אותו דבר אמורפי הוא גם הבהיר והכי פחות בודד מבין כל המוזיקה שהוא הקליט עד כה. במילים אחרות, יש כאן להקת צופרים במקום מגדלור.