ג'ון דיר

אלטון ג'ון, האיש, האגדה ופסנתר הכנף, הודיע שאוטוטו יארוז את פקלואותיו ויגיע להופיע בארץ החלב, דבש ואלירז השדה. בהתחשב בהיסטריית הלאונרד כהן שתקפה את ארצנו בספטמבר האחרון, כאילו פסלו של אלביס פרסלי קם לתחייה ממקומו בפאתי ירושלים ורץ היישר לגני התערוכה להופעה אקוסטית, יש סיכוי שגם הפעם אזרחי ישראל יתחרפנו - רק שהפעם בצדק. ג'ון, כמו מדונה, לא מגיע בשפל קריירתי כדי להרשות לעצמו כרטיס אוטובוס שנתי לאזרחים ותיקים. בניגוד לכהן, הוא לא מגיע אלינו עם קטטר ופתק רשות מהמחלקה הגריאטרית כדי להשתתף במופע - אלא בדיוק אחרי קאמבק מפתיע לכותרות. בניגוד לדובאי ולאס וגאס, זה גם לא שכסף גדול יצא לו מאיתנו. שמישהו יוריד את הכובע בפניו (אבל לא לגמרי, לבחור יש חיבה עזה לכובעים).

ממעמד הפועלים לפסגת המצעדים

סיפורו של ג'ון מתחיל בשנת 1947, בה נולד - והיישר למשפחת פועלים מן המעמד הנמוך במידלסקס שבאנגליה. מי שהתחיל את ראשית חייו כרג'ינל קנת' דוויט - אך מוכר לנו כיום יותר כאלטון הרקולס(!) ג'ון, החליט לנטוש את ספסל בית הספר בגיל שש עשרה, כדי להתמקד בקריירתו המוזיקלית, שבאותו הזמן לא הייתה קיימת. עוד דבר שלא היה קיים בשנות השישים המאוחרות הוא "כוכב נולד", כך שסיפור הסינדרלה של ג'ון, בניגוד לשל נינט, לא התחיל והסתיים באודישן אחד מול צביקה הדר, אלא בתקליט ראשון כושל שענה לשם "Empty Sky".

אלבומו השני של ג'ון, "אלטון ג'ון" (חה!), היה זה שהדביק את לסתותיהם של מיליוני אנשים בעולם לרצפה, ונחשב עד היום לבין הטובים - אם לא הטוב ביותר - שבאלבומיו. שם תוכלו למצוא את "Your Song" (שבאופן אירוני, בוצע על ידי נינט ביצירה העל-זמנית, "השיר שלנו". אבל אז הסטריטס פיצה על זה והקליט גרסה משלו), ועוד להיטים מוכרים כמו "The King Must De". משם, התחיל ג'ון קריירה מוזיקלית שתכנס לספר השיאים של גינס (מכירת 550 מליון תקליטים), חמישה פרסי גראמי וסופרלטיבים מפה ועד אילת (כש"פה" זה בלונדון רבתי), וכמובן – יציאה של תקליט גלאם-רוק רווי להיטים כמעט מידי שנה לאורך שנות השבעים.

הופעתו הראשונה בישראל בשנת 1979, שנערכה בהיכל התרבות, הגיעה אחרי דעיכת פופולריות ממנה סבל אחר צאת אלבומו "קורבן האהבה" (שזהו גם סרט של הקולנוען המחונן אבי ביטר – ל"א), וסימנה את השפל הראשון שחווה בקריירתו מאז צאת אלבום הבכורה של הזמר. כך קרה שבאותו סיבוב הופעות זכה אלטון להיות הכוכב המערבי הראשון שהופיע בברית המועצות לשעבר ואחד מן האמנים הבינלאומיים הראשונים להגיע לישראל, אי פעם. מאז הספיק ג'ון לשוב לישראל, בשנת 1993(והפעם עם אלבום הקאמבאק "The One", שהחזיר אותו משנות השמונים כאשר הוא נטול להיטים ומרובה סמים והשתלות שיער). מאז ההופעה האחרונה בישראל, הספיק הזמר הגדול והנחשב בעולם (סורי, ג'סטין) ליצור את הפסקול ל"מלך האריות", הנחשב לפסקול הטוב ביותר לסרט וולט דיסני, לחדש את שירו "Candle In the Wind" לאחר מותה של הנסיכה דיאנה, ולשתף פעולה עם מיטב היוצרים הבריטים ב-"Perfect Day".

לתחילת שנות האלפיים הגיע אלטון ג'ון כשהוא כבר בגדר אגדה חיה, גיבור תרבות בלתי ניתן לעצירה. אחרי שיתוף פעולה עם אמינם בטקס פרסי הגראמי ב-2001, סינגל מוצלח עם להקת הבנים בלו ב-2002, שחזור לשיר "גטו גוספל" של הזמר (הכנראה) מת טופאק שאקור ואיחוד כוחות עם הג'אנקי פיט דוהארטי ב"לייב 8", ג'ון יכול לדפוק כרטיס בלאס וגאס פעם בשנה ולהשאר עם עודף. אבל בכל זאת הוא מגיע לישראל הקטנטנה, ועוד בפעם השלישית, מה שאומר שהיחסים הלאומיים עם בריטניה הם אולי קומסי-קומסה, אך היחסים עם אלטון ג'ון הם לא פחות מסיפור אהבה.