מילה של ראפר

הקומפורט נראה ריק, אבל זה בגלל שמדובר בחלל גדול, שני מפלסים מידיים, שני בארים. מקום מוזר להחזיק בו ערב ספוקן וורד – מן נדבך ישראלי במסורת מאד אמריקנית. בחו"ל קוראים לזה בדרך כלל "Slam Poetry”. “שירת סלאם" (בעברית אפשר לקרוא גם את זה גם כ"slum", שכונת עוני, כמו אלו שהצמיחו חלק מהמשוררים הכי טובים של ארצות הברית בשני העשורים האחרונים. שפה טובה, עברית) היא הגשה חופשית ופרועה של טקסטים, עם השפעות מובהקות של היפ הופ. אין פה ביטים אבל בהחלט יש פה ראפ. אפשר אולי לקרוא לזה ראפ ריק, ראפ בלי רצפה. וקצת כמו זאב הערבות ב"לוני טונס", ברגע שאין לך רצפה מתחת לרגליים, אתה יכול להמשיך לרוץ כל עוד שאתה לא מסתכל למטה. נראה לי שזה הסוד של משורר הסלאם.

רוב הנמצאים בערב הזה הם ראפרים. נועה פארן הייתה בפרברים רפיוג'יז, יונתן קונדה ונטע ווינר הם חברים בסיסטם עאלי, פלד הוא חצי מהצמד פלד ואורטגה. בין האחרים אפשר למצוא את גלעד כהנא ואת אודי שרבני. אבל האם הערב הזה מרגיש היפ הופ? לא במיוחד. אולי בגלל ההשוואה הבלתי נמנעת לסול וויליאמס (אחד המופיעים אף הקדיש לו פרודיה/רפרנס מביך במיוחד) אני לא בטוח איזו תחושה בדיוק הוא מייצר. הרבה מופיעים, הרבה מאד מילים. מעין שפע גדול כזה, כמו להתעורר בחנות מפעל באמצע הלילה מבלי לדעת איך הגעת לשם. הרוב יתחילו מהר לחפש יציאה מאשר לשים דברים בסל. אף אחד לא קונה כשקשה לו לנשום.

קשה לעמוד בהפגזה כזאת של מילים. נכון שלראפרים שמבין המופיעים ההקשר הזה בא טבעי לגמרי: מקובל לדבר מהר. מהר מאד. מי שמדבר יותר מהר, מדבר יותר טוב. אבל הדבר שנשכח הוא שבמעבר לספוקן מאבדים את המטרונום המובנה שהוא הביט, ולעיתים קרובות מדי מי שעמד מול המיקרופון היה פשוט קשה להבנה. דבר שדווקא קל לשמור עליו, אבל שלמעשה הולך לאיבוד, הוא האמונה במבנה שיר הפופ. שלוש-ארבע דקות, נכון? זה הגיוני עם מעברי תופים וסי-פארט, אבל בספוקן, ארבע דקות זה הרבה יותר משאפשר להקשיב לו. ככה למשל איבד נטע ווינר קטע מצוין ובאמת מרגש על יפו איפשהו בתוך סמטה ארוכה מדי.

לכן דווקא יהוא ירון, שעלה עם הבאס וביצע שני שירים היה הרגע הטוב ביותר של הערב. יש בירון משהו כל כך מתוח, כל כך פועם, אני לא מצליח להבין איך הוא גם מתנשא לגובה של כמעט שני מטר וגם כל הזמן מרים את עצמו למעלה בשביל להגיע למיקרופון. הטקסטים שלו מצוינים אבל זו דווקא ההגשה ההיסטרית מעט שהופכת אותו למשהו ששלומי שבן היה רוצה להיות – פרא (השימוש הנבון שהוא עושה בפדאל הלופים שלו, שאיתו הוא מסמפל את עצמו בעיקר לתוך מקצבים ורעש, עוזר גם כן). גם אודי שרבני, למרות תעלול בימתי זול (שכלל בקשה ספונטנית מהקהל לחפץ יומיומי שנמסר אליו מיד ולמעשה טמן בתוכו את המילים של השיר שאותו הקריא. זה נראה רע. אפילו הוא התחרט על כך מיד), היה טוב מאד.

ודווקא זה מה שמאכזב. היוצרים הותיקים והמנוסים הם אלה שלהופעות שלהם אתה מצפה, ובין לבין אתה מעביר את הזמן עם כותבים צעירים יותר שפחות משהם רוצים להיות על הבמה, הם רוצים שיראו אותם על הבמה. כל השירים שלהם עוסקים בבחורות, בבחורות שבקהל, בבחורות שדומות לבחורות שהם מניחים שיהיו בקהל, בבחורות שהם מקווים שיגשו אליהם כשהם ירדו מהבמה. אני מניח שאפשר להפוך להיות משורר בשביל לזיין. אומרים שלאונרד כהן התחיל ככה. אבל לצפות בערב שכמעט כולו מרגיש כמו הזיעה הזאת זו חוויה לא נעימה. יש בה משהו מנקב. יש יותר מדי הסחות דעת, ואולי בעצם אנשים ממלאים את הסל שלהם בעוד שאין להם מושג איפה היציאה. בגלל זה כשגלעד כהנא, כבר לא ילד, עלה לבמה ופתח עם המילים "אני זיינתי אותה", ידעתי שזה סימן שלי לחתוך הביתה, אפילו שזה היה רק באמצע הערב.