זורקים תחזיות
מיד עם פתיחת השנה החדשה, שלחנו את עמית קלינג לבדוק מה יהיו האלבומים הכי חמים של 2010
אם אתם לא מכירים את הז'רגון, אז רק תזכרו לאורך הכתבה שהמשמעות של TBA - ראשי תיבות של To Be Announced - היא ששם האלבום, בהקשר הזה, יוכרז בהמשך.
10. Josiah Wolf – Jet Lag
לפני שרואים את Why? בהופעה, קל לקשר באופן מוחלט בין הכשרון העצום של יוני וולף (שWhy?- במקור היה שם הבמה שלו, כשהיה חבר בהרכב cLOUDDEAD) לבין המוזיקה המעולה שהם עושים. אבל בעוד שוולף דווקא די צנוע, עם נפנופי הידיים העדינים שלו וכלי ההקשה, מי שבאמת מתפרע בין תופים לויברפון ועוד כמה כלים הוא אחיו, ג'וסייה וולף. עוד בראיון שקיימתי עם יוני לרגל יציאת "Eskimo Snow", אלבומם הרביעי, הוא דיבר על אלבום הסולו ההולך והמתקרב של ג'וסייה. עכשיו יש לו גם שם, ובקרוב אולי יהיה לו גם תאריך יציאה.
9. Xiu Xiu – Dear God, I Hate Myself
זה קצת אירוני שלסולן של Xiu Xiu, שהוא למעשה החבר הקבוע היחידי בהרכב, קוראים דווקא ג'יימי סטיוארט. בעוד שהשחקן ג'יימס סטוארט היה סוג של אייקון כלל-אמריקני, נעים לעין ואהוב על כולם, ג'יימי סטיוארט והמוזיקה שלו היא מין מצעד בלתי פוסק של אאוטסיידרית מכל סוג אפשרי – חברתי, פסיכולוגי, מיני. קשה להרגע אחרי רצף של ארבעה אלבומים מעולים, שבהם סטיוארט הולך ומגלה את הקסם שבמוזיקה קומוניקטיבית (לעומת האוונגרד הקשה של, נניח, אלבום הבכורה "Knife Play"), ואחרי "Women as Lovers" המבריק מ-2008.
8. LCD Soundsystem – TBA
אחרי שני אלבומים תחת השם LCD Soundsystem, מתחזקת התחושה שג'יימס מרפי לא יכול לטעות. חוץ מזה שסיפק לנו את שיר העשור שלנו, הוא יוצר מאופק: כל טקסט שלו מלוטש עד לכדי אינסוף דיוק ומאמץ, כל מכת תוף במקום, והאלבומים יוצאים כשהם מוכנים, לא כשמתחשק לו לצאת לסיבוב הופעות, לצלם כמה קליפים או לחזור לתודעה. השמועה אומרת שמדובר באלבום שיותר קרוב לצליל הרוק הנינוח והמלנכולי של שירים כמו "Never As Tired As When I'm Waking Up", ואולי זה סוף סוף יחשוף את האיכויות הסמית'סיות שתמיד היו בו מתחת לכל הדיסקו הזה.
7. Arcade Fire – TBA
אולי להקת האינדי המאז'ורית ביותר של העשור החולף, הן מבחינת הסאונד המתוזמר, הן מבחינת החשיבות וההשפעה והן מבחינת קהל היעד העצום. אחרי עשר שנים שבהם נקודת הכובד של סצנת האינדי רוק היגרה כמעט לחלוטין לקנדה, גורלו של האלבום הוא לנסות למקם את ארקייד פייר בתור הלהקה המשפיעה ביותר על הז'אנר גם בשנים הקרובות. אחרי "Neon Bible" המופתי (עם כל כמה שנדרש זמן רב להתרגל אליו), ולאור הסינגל המעולה "Lenin" שיצא לא מזמן, יש להם סיכוי לא רע.
6. Of Montreal – False Priest
אחרי "Skeletal Lamping" החצי מאכזב, השמח מדי, שהיה בו חסר הניצוץ הפסיכוטי והאובססיבי שתמיד הסתתר מתחת לסכריניות המעושה של אוף מונטריאול – גם של הגיטרות האקוסטיות ופסנתרי הצעצוע של האלבומים המוקדמים שלהם, ובוודאי שמאחורי האלקטרוניקה הקופצנית שלהם באלבומים המאוחרים יותר, אוף מונטריאול ניצבים בפני בחירה: האם הם משתקמים או שמא הם הולכים להתחיל את שקיעתם. גם אם "Hissing Fauna, Are You The Destroyer?" (שקדם ל"Skeletal") יסתבר בדיעבד בתור האלבום המעולה האחרון שלהם, עדיין תהיה מאחוריהם קריירה מרשימה במיוחד. במילים אחרות, כנראה שיהיה זה "False Priest" שיכריע את המשך גורלם.
5. Joanna Newsom – TBA
אם יש יוצרת אחת שנמצאת בשיאה עכשיו, אז זו ג'ואנה ניוסם. היא מדלגת במעלה ההר הזה שהיא מטפסת עליו, יהיה מה שיהיה, בצעדי ענק. השאלה היא לאן הולכים אחרי אלבום כמו "Ys". חמישה שירים שנעו בין שמונה לשש-עשרה דקות, כולם עם עיבודים מבריקים של ואן דייק פרקס, זה מאסטרפיס שמוציאים פעם בחיים. מה נשאר לעשות אחרי שיש קונצנזוס על כך ששחררת יצירת מופת? בתור התחלה, אפשר לשחרר איפי לייב די משעמם, כמו שעשתה ניוסם לפני שלוש שנים. אפשר רק לקוות שהיא מחזיקה משהו יותר טוב בשרוול שלה.
4. Owen Pallett – Heartland
האמת, הכנר של הארקייד פייר עושה רוב הזמן מוזיקה מעניינת בהרבה מזו של להקת האם. אוון פאלט הקליט עד לא מזמן שני אלבומים מלאים ואינספור איפי וסינגלים תתח השם Final Fantasy (כן, כמו סדרת משחקי המחשב היפנית). עכשיו הוא נפטר מהשם המטופש למדי הזה, שגם לא עשה טוב לדירוגי הגוגל שלו, ומשחרר אלבום שלישי, שכבר דלף. איך הוא נשמע? כמו הקודמים, רק קצת יותר אלקטרוני. מה זה אומר? שזה יופי של תקליט.
3. The Roots – How I Got Over
למען האמת, ב-2009 עוד תכננתי והנחתי שבטח אמצא את עצמי מכניס את האלבום הזה לסיכומי השנה. אבל קווסטלאב ואנשיו (ביננו, למרות שהוא המתופף, זה די ברור שהוא המנהיג האמיתי של הרוטס) החליטו לדחות את האלבום החדש שלהם ל-2010 ולהשאיר אותנו עם הזין ביד. סליחה, לא זין – סינגל. אם השיר (הנושא את שם האלבום) מייצג נאמנה את רוח האלבום, כנראה שהם ממש שמחים שאובמה נבחר – אני לא יכול לחשוב על סיבה אחרת להתקרב יותר מאי פעם ללעשות סול מדבק, פוליטי ועמוס אנרגיות (בעיקר אחרי "Rising Down" הקודר).
2. Madvillain - TBA
כבר כמעט נמאס לי להגיד את זה, אבל מאדליב הוא גאון. למעשה, המפיק הטוב ביותר בעידן הנוכחי של ההיפהופ, שמייצג נאמנה את כל מה שיש לנו ללמוד מהשנים האחרונות בז'אנר. יחד עם MF Doom (שהוציא בשנה שעברה את "Born Like This" המצוין), כבר יש מאחוריהם אלבום אחד מטורף – "Madvillainy", כנראה אלבום ההיפהופ הטוב ביותר של העשור. אומנם לאלבום הזה אין אפילו תאריך יציאה משוער, עם הפרודוקטיביות המטורפת של הן מאדליב והן דום (כל אחד מהם מוציא לפחות אלבום אחד בשנה כבר מזה כמה שנים טובות), אפשר בקלות להניח שהם נמצאים איתו כבר עכשיו בשלבים מתקדמים.
1. Liars - Sisterworld
גם זה אלבום שכבר דלף לאינטרנט, והוא החמישי בקריירה של אחת הלהקות שעברו הכי הרבה תהפוכות בהכי מעט שנים שאפשר. חמישה אלבומים, אף אחד לא נשמע כמו השני, כולם מצוינים ותמיד יש לך איזושהי תחושה שהם יותר חכמים ממך, שאתה לא מבין משהו שהם עושים, מפספס איזה רפרנס. האלבום החמישי מוצא את הליארס בשיא הקומוניקטיביות שלהם עד כה (מגמה הולכת ומסתמנת אצלם, כנראה), אבל עדיין נשמעים כאילו ההוא מ"המסור" כלא את רדיוהד במרתף עינויים שהוא גם אולפן הקלטות. בגרמניה. אווירה של סרט אימה, פסנתרים, כינורות, חצוצרה, וסאונד כללי שקצת מזכיר את האלבום האחרון TV on the Radio. והכי חשוב – שירים מבריקים ומועמד ראשון ובולט לאלבום השנה. כן, כבר בינואר.