כשאת אומרת לא

אבל אני לא רגיל לקבל את האוזןבר בצהריים. אפילו לא הייתי מודע לזה שיש כאן מוסד כזה, הופעות צהריים. אבל יש. השעה היא משהו כמו שלוש, בחוץ ממש בהיר - בחלל הקלאוסטרופובי ומרופד הלבנים שם מתגלים לראשונה חלונות שמזריקים פנימה אור טבעי - ועל הבמה יש מופע חימום. התחושה מוזרה.

אני מניח שזוהי בראש ובראשונה הלהקה של גיא שמי. המייספייס שלהם, לפחות, רשום על שמו (אני מניח שרק שתי אותיות זה קצר מדי בשביל לפתוח שם משתמש). אבל הנוכחות של סולן נוסף, שלא שר קולות רקע אלא משחק תפקיד שווה בכל הנוגע למיקרופון, מערערת כל אפשרות לדומיננטיות. זו לא להקה טיפוסית, הו לא. להקה אחרת הייתה מתפתה לכלי הקשה, לפחות, אולי איזשהו סקסופון או כינור בנאלי. כאן יש קונטרבס (שלפעמים מנגנים עליו עם קשת - סאונד מעולה), אקוסטית דוהרת, ושני סולנים. זה קצת מזכיר דברים יותר אקספרימנטליים שנעשו כאן (נניח, יאפים עם ג'יפים), אבל זה בעיקר מצלצל מחו"ל, אבל גם - שום דבר קונקרטי. ההישג הבאמת-גדול כאן זה שהם לא ממש נשמעים כמו שום דבר אחר שאני מכיר.

בעיקר יש כאן המון דימויים של טבע, ואיזה יופי זה כי לא הם להקה עירונית לחלוטין. זאת לא פסטורליה מחורבנת של היפים. הטבע כאן מפחיד. גם כשהוא מובא במבעים היותר אלימים שלו (הר געש) וגם כשהוא סתם ברקע, או מצלצל בחלל בין המיתרים, הוא תמיד, אבל תמיד מרגיש כמו צונאמי, משהו עם פוטנציאל הרסני עצום סתם מתוקף היותו כל כך לא מאולף ולא מותאם למגע אדם. גם הלהקה הזאת לא כל כך מותאמת למגע אדם. בפרפרזה על ניטשה, זוהי מוזיקה לכל אחד ולאף אחד. יש בה משהו פנימי, קצת בדיחה פרטית וקצת שפה סודית של זוגיות ותיקה. ולא כל השירים עובדים לחלוטין, למרות שכולם לפחות טובים והעיבודים הם צנועים, מאופקים, חכמים - דבר שכל כך חסר במוזיקה הבומבסטית והמוגזמת שכולם מתעקשים לעשות בארץ, החל ממי שמחזיק את הפלייליסט בשיניים ועד לאמן הנויז השולי ביותר. השלישייה הזו בחרה לעצמה את השם הכי מתאים שאפשר: זו מוזיקה שמתקיימת על דרך השלילה, שנמצאת יותר בחללים שבהם היא נעדרת מאשר במקומות שבהם היא נשמעת. והיא יכולה לנקב את הקרקע כמו אפיצנטר של פצצה גרעינית.