דיג'יי הירו: שיר העשור
לבחור את שיר העשור זו משימה בלתי אפשרית, ואולי גם קצת מיותרת. לכן הסתפקנו בשיר המשמעותי ביותר בעשור, זה שהיה לו הכי הרבה מה להגיד על להיות יוצר וצרכן מוזיקה בשנות ה-2000
LCD Soundsystem – Losing My Edge / 2002
קאן. קפטן ביפהארט. מועדון ה-CBGB האגדי שבניו יורק. המודרן לאברס, להקתו של ג'ונתן ריצ'מן. פר אובו, הג'רמס, סקוט ווקר, פרעה סנדרס, "ראיתם את אוסף התקליטים שלי?", שואל ג'יימס מרפי בסינגל הראשון שהוציא תחת השם LCD Soundsystem ב-2002. סינגל ראשון שגרסת האלבום שלו כמעט ומגיעה לשמונה דקות – מהלך כמעט כמו של לורי אנדרסון, שהוציאה את "O Superman (For Massenet)", שמחזיק מעמד חצי דקה יותר ויצא עשרים ואחת שנים קודם לכן.
גם אם הקישור הזה לא היה הקישור האוטומטי שעשה מרפי בכתיבת/שחרור השיר, הוא בטוח היה מודע לזה. כי בדיוק בזה עוסק השיר: במוזיקאי החדש. לא זה שצמח ממוסכים מעופשים עם גיטרה ביד, אלא זה שצמח מנבירת תקליטים אובססיבית. כי אף אחד לא מצפה מגיטריסטים להכיר את כל השירים, אבל דיג'יי אמור להיות סוללת ידע מהלכת. ואם כל אחד יכול להיות סוללת ידע מהלכת (מספיק וויקיפדיה, לא?), אז מה אמור לעשות ג'יימס מרפי עם החיים שלו, והאם תכף הולכים לזרוק את הגלדיאטור הזה לאריות?
כי "Losing My Edge" הוא במידה מסוימת קינתו של דיג'יי מסיבות שמרגיש שכולם גונבים לו את הקטע, שבתעשיה שבה המגניבות היא הכובע הכי חשוב והכי נחשק שבן אדם יכול להתהדר בו, לאבד את הקצה – את הקטע – את השטיק – זה כמו לקבל סכין בין הצלעות ולדמם למוות בסמטה. טרנדים רוצחים אותנו בחוסר רחמים של חברי כנופיות שנלחמות על פינת רחוב למכור בה סמים. אבל להבדיל ממלחמות גנגסטרים, כאן אין הבדלה ברורה בין קונה, מוכר ומוצר. הכל מעורבב לאיזושהי סכמה תרבותית מעורפלת, שבדיוק אותה מנסה לבודד ג'יימס מרפי בשיר הזה.
עם רצף ניימדרופינג היסטרי, מסחרר, מצחיק, מרפי מבטא מצד אחד את הקלות בעידן הסולסיק ואילך לבנות ארכיון מוזיקה מרשים, דבר שהיה פעם אתגר רציני לאנשים שמוכנים לבלות חלק ניכר מזמנם בחנויות תקליטים, ומצד שני את הפחד. את הפחד מטכנולוגיה, את הפחד מדור צעיר יותר שבא וגונב לך את כל מה שבנית כי להם יותר קל מכל מיני בחינות. יותר קל להם כי סללת להם את הדרך, אבל הם ממש לא מתכוונים להתייחס אליך יפה רק כי היית שם קודם. להיפך, ההתרסה נגדך מבחינתם היא סמל סטטוס, והם הולכים להיות ניהיליסטים עד הסוף.
ולכן הקול של מרפי כל כך מתכתי (בדיוק כמו קולה הפרנואידי של לורי אנדרסון ב-"O Superman"). ולכן זהו שיר העשור: כי זה שיר של העשור על העשור, על שצף אינפורמציה, על המאבק לרלוונטיות בעשור שבו גיבורים מתחלפים כמו מספרים על לוח של קווים יוצאים בתחנה המרכזית של אלוהים יודע איפה.
ג'יימס מרפי הצליח, כמובן: גם האלבום הזה וגם האלבום השני שלו ("Sound of Silver") היו הצלחות ענק, גם מבחינת קהל וגם מבחינת המבקרים. אבל בשיר הזה מרפי חושף את חולשתו, ואת הלחץ של מי שרוכב על הגל. זהו שיר נוירוטי של עשור נוירוטי. האם הידע עדיין משחק תפקיד כסמל סטטוס, או שהוא כבר כל כך נגיש שהוא מרשים בערך כמו נשימת חמצן? ב-2002 השאלה המובלעת שג'יימס מרפי שואל כשהוא אומר "I'm losing my edge to the art-school Brooklynites in little jackets and borrowed nostalgia for unremembered eighties" היא – האם משהו עדיין יכול להיות שייך לי, או שמת הקניין הרוחני כנכס פרטי? ואם שום דבר לא שייך לי, איך אני יכול להמשיך להיות עשיר עם הידע שלי שעליו ביססתי את כל מי שהייתי עד היום? ומה יקרה כשיתחיל להיות יותר מגניב לא לדעת את הדברים הלא-נכונים מאשר לדעת את הדברים הנכונים (שאלה שנשאלה ב-2002 ואולי זכתה למענה, לפחות חלקי, מאז)? האם עד אז כבר אהיה מספיק זקן וסנילי בשביל להתחיל לשכוח אותם בעצמי?
הקצה הולך לאיבוד לא כי הוא נלקח מג'יימס מרפי, אלא כי הכל מתחיל להיות קהה יותר. מאבק ההישרדות עובר למשחזות. תחזיקו חזק, 2010 בדרך.
>>> שירי העשור, מקומות 2-34
>>> שירי העשור, מקומות 35-67
>>> שירי העשור, מקומות 68-100
>>> nana10 מסמכים עשור: כל הכתבות