מתאים פיקסיז

1. "Ed Is Dead" מתוך "Come on Pilgrim"

השנה היא 1987, ולמרות שזה שיר מאד מוקדם של הפיקסיז, יש בו כבר את כל המאפיינים של הקריירה שצפויה להם: הריח החזק של קליפורניה באוויר, שהוא תמיד גם טירוף-מין וגם צחנת מוות, גם הגיטרות של פרנסיס וסנטיאגו מייללות זו לזו כמו זוג חתולים מיוחמים, גם הקול השמיימי של קים דיל, רק איפה שצריך, כמעט התגלות אלוהית.

2. "Cactus" מתוך "Surfer Rosa"

באלבום הבכורה שיצא ב-1988, הופיע אחד מהשירים שהחותמת של בלאק פרנסיס נמצאת עליהם באופן הכי מובהק, “קקטוס" הוא שיר כמיהה שובר לב, עם סקס-אפיל של דוגמן שהפך להומלס, עם התיפוף העדין של לאברינג. כל השיר הזה הוא משהו בין צווחה ללחישה, והוא גורם לכפות הרגליים שלך להרגיש את הבטון הקר של הרצפה.

3. "Break My Body" מתוך "Surfer Rosa"

"שברי את גופי, שמרי את עצמותיי" מכונן פרנסיס בעוד שסנטיאגו מסלסל דיסטורשן. השיר הזה הוא שיר פאנק עם צלצולים. כל כך הרבה שירים של הפיקסיז הם שירי זיונים, אבל השיר הזה מתרחש בחלל החדר שבו שני גופים עושים ונעשים: הוא מרחף ליד התקרה כמו מצלמה ורק נושם את אדי הזעה.

4. "Debaser" מתוך "Doolittle"

כמה להקות כבר יכולות לפתוח את אלבום הפריצה האמיתי שלהן בשיר מחווה לסלבדור דאלי? כאן, בשיר מתוך האלבום השני שיצא ב-1989, מתרחשת התפנית האמיתית ביצירה של הפיקסיז; הפניה האיטית של פרנסיס לתכנים משונים, מרוחקים גם מהאתוס המילולי של הפופ וגם זה של הרוק. החל מהאלבום הזה ואילך הוא כבר לא בוכה על עצמו, מקסימום מביט בתדהמה על העולם.

5. "Gouge Away" מתוך "Doolittle"

למרות הפיתוי הברור להתייחס ל"Hey”, דווקא "Gouge Away”, שמגיע שני שירים אחריו בדיסק (כשבאמצע בין שתי ההברקות האלה חוצץ "Silver” הבינוני – למעשה, השיר הכי גרוע באלבום – כאילו פשוט אי אפשר היה להצמיד את שניהם זה לזה, כמו מגנטים הפוכים), הוא שיר סיום כל כך מושלם שלא ברור איך הם מצאו בעצמם את הכוח להמשיך לעוד שני אלבומים לאחר מכן.

6. "Cecillia Ann" מתוך "Bossanova"

האמת היא שזה בכלל קאבר, ללהקת הסורף הותיקה Surftones. אז מה? בדיוק כמו שDebaser” הצהיר על מדיניות הסוריאליזם החדשה של הלהקה, כך "Cecillia Ann” זה לא רק רימון רסס של גיטרות צוהלות בסאונד נקי, מטושטש וצלול בו זמנית, מרחק קילומטרים מהמזח החשוך שהיה "Doolittle” שיצא שנה לפני כן, הוא גם הצהרה על הפרק השני בקיומה של הלהקה, זו שבה פרנסיס באמת מנהל את העניינים עד הסוף.

7. "Dig For Fire" מתוך Bossanova"

אולי השיר הסוחף ביותר של הפיקסיז, ב"דיג פור פייר" יש את כל מה שהפך אותם ללהקה כל כך קסומה – המעברים האלה בין רעש לשקט, בין הזדחלות לדהירה, ועל כל זה מפוזרת המיתולוגיה האישית והמשונה של הלהקה. פתאום כל הקריירה שלהם באמת נשמעת כמו מסע אל בטן האדמה, אל עבר האש.

8. "Subbacultcha" מתוך "Trompe Le Monde"

מה ניסו לעשות הפיקסיז ב"טרומפ לה מונד" שיצא בשנת 1991? האם באמת הם רצו לרמות את העולם? במה הם רצו לגרום לו להאמין? השיר הקצר והשנון הזה, אחד מהמוחשיים ביותר בכתיבה של פרנסיס (כאן הוא כבר כמעט פרנק בלאק, לפחות מבחינת גישה למוזיקה), אבל למרות שורת הפתיחה המנצחת "I was wearing eyeliner, she was wearing eyeliner”, מה שבאמת מפליא כאן זו האווירה הסיקסטיזית שלא באמת ברור מאיפה היא חדרה לתוך המנגנונים של הלהקה.

9. "The Navajo Know" מתוך “Trompe Le Monde”

מה קשור השבט האינדיאני נבאחו עכשיו? מה הם יודעים? איך השיר המתקתק הזה הוא גם השיר שאיתו הפיקסיז סגרו את האלבום האחרון? כן, זה חתיכת מהלך מבריק: דווקא סיום כזה, ולא שיר סיום גדול כמו "Gouge Away” או אפילו כמו "Motorway to Roswell” שבא לפניו ב"טרומפ" ונדמה כמעט כאילו הם התבלבלו בסדר השירים. כן, הפיקסיז באמת רצו לרמות את העולם. אבל לעולם לא מוזיקלית.

10. "Bam Thwok"

איזו הפתעה, אה? דווקא שיר כזה הם הוציאו כשהתאחדו ב-2004 (וזו ההקלטה החדשה היחידה שלהם). שיר זה, שנכתב ומושר על ידי קים דיל דווקא, באמת נשמע הרבה יותר להקתי ממה שהיה להם להציע ב"Bossanova” ו"Trompe”. הסאונד חדש, הרמקולים יקרים, אבל הפיקסיז חזרו להיות להקת פאנק. אולי עכשיו, אחרי שהפאנק מת סופית, הם מרגישים יותר בנוח להקה כזאת. מה שכמובן לא מסביר את מעבר האורגן הזה שיש שם באמצע, אבל מתי כבר הפיקסיז היו להקה שניתן להסביר?

>>> נקרעו לנו המיתרים מרוב התרגשות: הפיקסיז באים לישראל