משמרות המהפכה
אחרי ש"Killing In The Name" כבש את מצעד הכריסמס, עמית קלינג חושב שהבריטים הם קורבנות של תרבות הצריכה. מנגד, אלכס פולונסקי חושב שהיה צריך לתת להם משהו להלחם עליו, ועדיף שזה יהיה על מוזיקה. ראש בראש
יום ללא קניות / עמית קלינג
אם למישהו עדיין היה ספק: הקפיטליזם ניצח. אני בטוח בזה עכשיו. רק בחברה שהפנימה את ערכי הצרכנות באופן אבסולוטי, מחאה תרבותית תתנהל דרך רכישה המונית. ולא, לא מדובר באיזה בקבוק שמן זית בסחר הוגן, או משהו בסגנון: מדובר בסינגל. חובבי האלטרנטיב הבריטיים החליטו להתאגד נגד השליטה הבלעדית של הסינגל של מנצח התוכנית "X Factor" (מעין "כוכב נולד", רק של בריטים), שכבר ארבע שנים הופך לסינגל הכי נמכר לרגל הכריסמס. כיצד הם עשו זאת? הם רכשו בהמוניהם את "Killing in the Name", הסינגל הותיק של רייג' אגיינסט דה מאשין, ולא את סינגל הבכורה של ג'ו מקאלדרי, "The Climb". בסדר.
לכאורה – נחמד. הלהקה שאומצה בתור סמל המאבק היא להקה פוליטית ורהוטה, והבחירה בה היא לא סתמית. גם הרעיון של התאגדות צרכנית הוא חיובי תמיד. אבל אי אפשר שלא להזכר בבדיחה המצוינת של הסטנדאפיסט סטיבן רייט: "אני חושב שזה לא בסדר שרק חברה אחת מייצרת את "מונופול". במידה ולא שמתם לב, בסופו של דבר, גם רייג' אגיינסט דה מאשין וגם ג'ו מקאלדרי שייכים לענקית התקליטים סוני, והיא המרוויחה האמיתית – אולי היחידה – מכל הסיפור.
לעומת זאת, מנצחים בפרשה יש לא מעט. אני אחד מהם. מעולם לא צפיתי ב"X Factor", ועד לאתמול מעולם לא שמעתי את שמו של מקאלדרי. אני לא עוקב אחר מצעדים ויודע ששום שינוי תרבותי לא יבוא ממאבק להביא שם כזה או אחר לפסגתם. הרי ההתאגדות גם לא ניסתה לפרנס במפתיע איזשהו אמן אינדי שנאבק לעשות כסף מהמוזיקה שלו ובינתיים צריך לעבוד בעבודה מתישה ומתסכלת, אלא לגרום לשיר מחאה פופולרי של להקה מבוססת (קרי: סמל) לעקוף שיר פופ של זוכה תוכנית ריאליטי (קרי: סמל אחר).
הדרך היחידה לזכות במשחק הזה, שבו, כפי שראינו, בסופו של דבר כל החוטים מובילים לאותו ארנק תפוח, היא פשוט לא לשחק בו. רוצים לשנות? אל תקנו. בכלל.
דעו את האויב / אלכס פולונסקי
אז נכון, בסופו של דבר, לא משנה מה נקנה, הכסף יילך לאותו כיס. וכן, אין שום דבר מהפכני, אנטי ממסדי או אנרכיסטי בלשכנע את הקונים הפוטנציאליים לרכוש דווקא את הסינגל שלך, אפילו אם אתה רייג' אגינסט דה מאשין, להקה שפעם שחרטה על דגלה את הבוז לתרבות הצריכה.
היופי בהצלחת הקמפיין לכיבוש המצעד הבריטי בחג המולד הוא לא בכך שסינגל כזה או אחר תקע את היתד שלו בפסגה, כי ג'ו מקאלדרי הוא תוצר של תעשייה אינטרסנטית ומשומנת, בעוד רייג' אגינסט דה מאשין הם להקת מחאה שבעה ומדושנת שנחה בלב המיינסטרים. אף אחד מהם לא באמת ניצח. רייג' החזירו את עצמם לתודעה אבל ספק אם יעשו משהו משמעותי כדי להצדיק את זמן האוויר הזה, ומקאלדרי נחרט בזיכרון הקולקטיבי בתור זמר קאברים שנלחם על הזכות למכור לאנשים מוזיקה מחורבנת.
הווינרים האמיתיים בכל הסיפור הזה הם קרוב למיליון אנשים שנכנסו לאייטונז, אמזון ואתרים של חנויות תקליטים ורכשו את "Killing in the Name" המאוס, לצד אלה שהלכו לחנויות או הסתפקו בכמה קליקים על העכבר וקנו את "The Climb" המשעמם. למה? כי אכפת להם. זה לא משנה אם הכל היה תעתוע שיווקי מוצלח במיוחד, כל עוד אנשים מצאו משהו להאמין ולהאחז בו, תחושת הסיפוק המזוייפת, לפיה הם גורמים לשינוי כלשהו בנושא שהם לא מחוייבים אליו.
לא מדובר בלצאת מהבית ולשים פתק בקלפי בבחירות או להפגין ברחוב על עוולות שהממשלה מבצעת, אלא בניסיון לקבוע איך תראה תרבות הפנאי שלנו – מהונדסת, מתקתקה ומכורה מראש כמו מקאלדרי, או בועטת ומהפכנית כמו רייג' אגינסט דה מאשין, כפי שנוטים לחשוב המעריצים שלהם. ובכל זאת, לפעמים עדיף לשים את האצבע על תוצר בינוני, מאשר לתת לסיימון קאוול להמשיך ולהשתלט על תחנות הרדיו ומדפי התקליטים, וזה בדיוק מה שהמעריצים הבריטים הפנימו אחרי חמש שנים של "X Factor", ואנחנו אפילו לא מדמיינים לכיוון הזה גם אחרי "כוכב נולד 7".