לטרוף את הקליפים
ב-2009 אפשר היה למצוא באינדי לא רק שירים ואלבומים מצוינים, אלא גם כמה קליפים מדהימים. הרשימה של עמרי רוזן כוללת את גריזלי בר, אלקטריק סיקס, פליימינג ליפס ו-MGMT
Grizzly Bear – Two Weeks
כמו תום יורק הטובע בקליפ ל"No Surprises" של רדיוהד, שסיפק אילוסטרציה מבריקה לתחושת המחנק שליוותה את המוזיקה, כך גם הראשים של חברי גריזלי בר בקליפ ל"Two Weeks" מתמלאים באור בוהק ומתפוצצים, כאילו לא מסוגלים להכיל את היופי.
כל זה היה יכול להיות קצת נרקיסיסטי ובנאלי, אבל הבחירה לגרום לראשים שלהם להיראות כמו תפוחים מצופי שעווה עם עיניים גדולות כמו של חתול בסדרת אנימה מדגישה את האלמנטים ההרסנים והמעוותים של היופי הזה – שנוכחים כל כך במוזיקה של הלהקה.
במאי: גייב אסקו
Electric Six – Body Shot
מה אפשר לומר על קליפ כזה? אפשר אולי לומר שהוא עושה את כל מה ש"Danger! High Voltage" רצה לעשות אבל לא העז. אפשר אולי לומר שזו הגשמת כל הפנטזיות המיניות של הסולן דיק ולנטיין, שמגבה את השם שלו במראה פורן-סטארי מושלם, כולל שפם מודבק שנופל בתזמון קומי מדויק.
אפשר גם לומר שזה בוודאות הקליפ הכי מצחיק של השנה, ואחד המצחיקים שנעשו אי פעם, אבל העובדה שכמעט אין פריים אחד בקליפ שאין בו לפחות חמש זוגות שדיים אומרת את הכל במקומינו. מה שבטוח, חשוב לומר שלא כדאי לצפות בקליפ הזה כשאתם בעבודה.
במאי: נביל אלדרקין
El Perro Del Mar – Change of Heart
El Perro Del Mar, “הכלב מהים" בתרגום מספרדית, הם לא להקה מעניינת במיוחד, לפחות אם מתעלמים מהשם. גם השיר עצמו, סוג של דיסקו רך ואיטי שנשמע כאילו נכתב בתור מוזיקת רקע לחנות סקס יוקרתית, לא נחרט בזיכרון. למרות זאת, הקליפ המבריק שלו צורב אותו בתודעה.
מדובר בסך הכל במופע אקרובטיקה מהורהר של שני שרירנים מצופים בזהב, שנעים בחלל באיטיות מדויקת, ספוגה באנרגיה מינית מרומזת. לכאורה דימוי מינימליסטי – וכמו השיר, משעמם – אבל הוא מצליח לספק חוויה מהפנטת שמקבעת את העיניים על המסך באמצעות מתח גבוה שנשמר מהשנייה הראשונה עד לאחרונה.
במאי: פיליפ נלסון
Grizzly Bear – Ready, Able
עם "Two Weeks" ו"Ready Able" מהשנה ו"Knife" מהאלבום הקודם, גריזלי בר היא ללא ספק הלהקה שסיפקה את הקליפים הכי טובים בשנים האחרונות, בעקביות שנהוג לייחס לרדיוהד. ב-Ready, Able, אחד השירים היפים של התקופה האחרונה, הבמאית אליסון שולניק מצליחה לעשות משהו מרשים במיוחד: קליפ סטופ-מושן מצוין, בניגוד לעשרות הקליפים מהשנים האחרונות שעשו שימוש בטכניקה והיו כמעט כולם בלתי-נסבלים וגימיקיים לחלוטין.
מה שמוציא את הקליפ הזה מהבנאליות של החיבור הוותיק בין אנימציה לפלסטלינה היא ההתעסקות בחומריות של הפלסטלינה עצמה, שנמרחת ומתערבבת כמו במשחק של ילדים בגן, ולא מנסה לחקות חומר אחר או להתנגד לטבע שלה.
במאי: אליסון שולניק
Flaming Lips – Watching the Planets
כמו עם סטופ-מושן, גם עירום מלא היה נוכח השנה בהמון קליפים. חוץ מאלקטריק סיקס, גם הצמד מאט וקים יצרו לעצמם כמות נאה של באזז עם קליפ שבו הם מתפשטים בטיימס סקוור ויש עוד הרבה דוגמאות. אבל בניגוד לצמד המתקתק שבחר לצנזר את החלקים הבאמת מעניינים, לוויין קוין מהפליימינג ליפס היו את הביצים להראות... ובכן.
אבל העירום ב"Watching the Planets" הוא ממש לא העיקר, הוא פשוט חלק מהטבע – אורגני וראשוני. מה שבאמת מעניין בקליפ זו שמחת החיים המתפרצת והתמימה שלו, שמאפיינת כל כך את הליפס. בקצרה: קוין, לבוש חליפה, מתגלגל ביער בבועת הפלסטיק האיקונית שלו, נחטף בידי חבורת צוהלת של אנשים ערומים, שמפשיטים אותו ומחזירים אותו לרחם. התוצאה מדבקת להחריד ולקראת סוף הקליפ יתחשק לכם לעזוב הכל ולהצטרף לכנופיית ההיפים העתידניים של הליפס.
במאים: ווין קוין וג'ורג' סליסבורי
MGMT – Kids
גם אם מתעלמים לרגע מהעובדה שמדובר בקליפ מעולה (שטיפה הולך לאיבוד לקראת הסוף), שני דברים עדיין הופכים את "Kids" של MGMT לאחד הקליפים המדוברים של 2009: 1. הליהוק המפתיע של ג'ואנה ניוסום כאמא מבברלי הילס, בניגוד מוחלט לתדמית הרנסנס-פייר שלה. 2. הקליפ עוקב אחרי ילד (הבן של ג'ואנה גם מחוץ למסך) שרואה מפלצות מפחידות בטירוף בכל מקום, ומגיב אליהן במה שרבים זיהו כאימה אותנטית, כזו שאי אפשר לזייף.
באתר של הלהקה כתוב שאף ילד לא נפגע במהלך הצילומים ואפשר כמובן לטעון שמדובר בעריכה מתוחכמת, אבל צפייה מדוקדקת בקליפ, בניסיון להבין אם זה אמיתי או לא, עדיין תגרום לכם לרצות להלשין על ניוסום לעובדת סוציאלית.
במאי: ריי טינטורי
Charlotte Gainsbourg and Beck – Heaven Can Wait
דבר אחד ברור מצפייה ב"Heaven Can Wait" - בק הוא הדבר הכי טוב שקרה לקריירה המוזיקלית של שרלוט גינסבורג. למרות שסדר הקרדיטים הוא קודם כל שרלוט ואז בק, אין ספק שמי שהופך את השיר הזה למה שהוא זה מר האנסן. במלים אחרות: זה שיר של בק עם ליווי של בחורה. וזה עוד יותר נכון בהקשר של הקליפ, שנעשה במיטב המסורת של קליפי בק, עם הדימויים הסוראליסטיים, שמציגים את ההוויה האמריקאית באור אחר ובוחנים אותה מחדש.
במאי: Keith Schofield
לכל הכתבות בפרויקט סיכום 2009 במוזיקה האלטרנטיבית
השתתפה בהכנת הכתבה: שלומית סטרוטי