יורים בברכיים

לאורך כל ההופעה של דירהוף אמש בבארבי, לא ידעתי לאן לכוון את העיניים. ההתלבטות התחלקה לשתי קטגוריות: הבמה והרחבה. מצד אחד, כל אחד מארבעת חברי הלהקה מרתק לצפייה בפני עצמו. בין אם אלה הגיטריסטים ג'ון דיטריך ואד רודריגז, שניגנו בווירטואוזיות אבל בעיקר ביצירתיות בלתי-נתפסת וסיפקו את סקרנותם של הגיטריסטים בקהל (והיו לא מעט כאלה), הסולנית סאטומי מאצוזאקי, שנראתה וזזה כמו מעודדת פליימוביל ושרה בפלצטו האופייני והמדבק, או המתופף גרג סונייר, שניגן על סט של ארבעה תופים בלבד כאילו ניצבת מולו ערכת תופים מפלצתית של 30 חלקים. משהו בסונייר היה מהפנט יותר מכולם עבורי: הוא היה אנרגטי והראה את זה עם כל הגוף. היה לו מבט כל כך נלהב על הפנים, כאילו זו הפעם הראשונה שבה הוא מתופף, כאילו כל חבטה של המקל באה לו בהפתעה מוחלטת.

הכוונה היא לא לווליום, אלא לרמה שבה דירהוף פועלים. המוזיקה שהם יצרו בשנים האחרונות היא כבר לא אוונגרד קשה לשמיעה או נויז תוקפני, אלא ארט-פופ: משהו שמכוון לבטן ולברכיים יותר מאשר לשכל, אבל עושה את זה בפחות רחמים, סדר ופילטרים מפופ קונבנציונלי. ההבדל בין ההופעה לאלבומים, בהקשר הזה, נמצא בחד-פעמיות, באלתורים, בנוכחות על הבמה, ובהיעדר שירים פחות מוצלחים.