גיטר הירו
בהופעת הבכורה שלה אתמול, נינט הדגימה בגבורה יחסים כמעט-טבעיים עם הדיסטורשן והוכיחה שהקטע החדש של נערת הרוק הוא יותר מסתם פוזה. נמרוד צוק גרופית
כשנינט טייב חזרה אתמול לבמת הבארבי, דקות ארוכות אחרי שהאורות הודלקו, מחצית הקהל עזב ומוזיקה שקטה מתנגנת ברקע, אפשר היה לחשוב לרגע שמדובר במניפולציה שנועדה לסיים את הופעת הבכורה בעוד רגע של דרמה מועצמת במכוון. אבל כשהיא הסבירה בקול רועד שמדובר בהדרן ספונטני אי אפשר היה שלא להאמין לה, וכשהיא סיימה את הביצוע המרגש ל"הללויה" של לאונרד כהן בחיוך של מישהי שנמצאת עכשיו בדיוק במקום בו היא באמת רוצה להיות, היה קשה לא לרצות לעלות לבמה ולתת לה חיבוק גדול.
לא רק לבנות 15
מלבד אולי מעיין חודדה, אין כרגע בישראל מטרה קלה יותר מנינט טייב מודל 2009: שינוי התדמית היומרני מכוכבת פופ לנערת רוק, הבחירה התמוהה-לכאורה מכל הרכבי הגיטרות בארץ דווקא ברוקפור הלא אופנתיים, השילוב הלא קליט בין לחנים מאתגרים לעיבודים מורכבים, הגיבוי המגומגם מחברת התקליטים, התספורת המוזרה בטקס פרסי MTV והתגובה הקטלנית של הקהל בפסטיבל ערד, מספקים שפע של תחמושת לכל מבקר שמתקשה לוותר על ההזדמנות הנוחה לנעוץ חץ מורעל במאמי של המדינה.
דווקא בגלל תנאי הפתיחה הלא קלים האלה, מגיעה לנינט טפיחה ענקית על השכם על ההתעקשות ללכת בדרך החדשה שפנתה אליה, בלי להתרכך או להתנצל, בלי לחשוש מאימת הפלייליסט של גלגל"צ, נתוני המכירות או תגובת המעריצות מתקופת "כוכב נולד", על האומץ להמשיך למנף את עוצמת המותג שהפכה להיות כדי לעשות את מה שנראה יותר ויותר כבחירה אותנטית שלה ולא כצעד מלאכותי של מיתוג מחדש. והכי חשוב, הופעת הבכורה שלה אתמול בבארבי בת"א הוכיחה שלא מדובר בהליכה עיוורת עם הראש בקיר, אלא במהלך שעובד והופך אותה למוזיקאית מעניינת הרבה יותר מבעבר, כזו שהיצירה שלה יכולה לדבר גם לאנשים שעברו את גיל 15.
ההופעה נפתחה בשורה של שירים מתוך האלבום החדש, "קומוניקטיבי", כש"אם אני אלך" ו"כלב" היו היותר מוצלחים מביניהם. את נינט ליוו חברי "רוקפור" ברוך בן יצחק (גיטרות) ומרק לזר (בס), מחוזקים בצ'לנית מאיה בלזמן, המתופף ניר מנצור ויקי גני על הקלידים. בחלק מהשירים נינט ניגנה על גיטרה חשמלית, שכבר עושה רושם די טבעי כשהיא תלויה מעל מכנסי העור השחורים הצמודים, ורק על הקטע במהלכו עברה אל מאחורי התופים אפשר היה לוותר.
תנו לה, תנו לה רוקנ'רול
בהמשך היו ביצועים לשלושה שירים מ"יחפה", שהעיבודים הרוקיים עשו להם רק טוב, וכמה קאברים - לטים באקלי, למאיר אריאל ולאדית פיאף, שהדגימו את יכולותיה הלא מבוטלות של נינט כזמרת מבצעת. גם ברגעים המעט קשים לעיכול והקצת מביכים, במהלכם חזרה נינט על צרחות הרוקנ'רול ותנועות הריקוד המוגזמות הזכורות מההופעה בפסטיבל ערד, זה הרגיש פחות כמו נסיון מאולץ להציג חזות פרועה ויותר כמו נסיון לא לגמרי מלוטש להתחבר לאיזו אמת פנימית.
בניגוד לכתף הקרה שקיבלה בערד, באי הבארבי חיבקו אתמול את נינט, מחבורת הקטינות הבלתי נמנעת בקדמת הבמה שצווחו את מלות השירים כאילו עדיין מדובר בבובת הפופ הכאילו מיוסרת של אביב גפן, ועד לאחרון העיתונאים הציניקנים בקהל, שלא ממש התלהב אבל הודה שלפחות הוא לא סבל. זה אמנם לא פשוט לתת לטייב, עם המעמד וההיסטוריה הספציפית שלה, את הפריבילגיה שיש לכל ילדת אינדי להתנסות בכיוונים חדשים, אבל כדאי - ולו רק כדי שאפשר יהיה לשמוע קצת רעש של גיטרות בין סלסול של קובי פרץ לעוד כדור שינה ממפעלי קרן פלס.
נינט טייב, פתיחת מסע ההופעות של "קומוניקטיבי" בבארבי בת"א, רביעי 9.12.09