מלך הלוזרים

דמות כחושה, בחליפה כהה שכבר ראתה ימים טובים יותר ובמגבעת חבוטה שמתארחת על שיער שלא מקבל פקודות מאף אחד, מזגזת לתוך הבר. המקום, בלואר איסט סייד בניו יורק, בדאונטאון שיקגו, בשכונה עלובה בלוס אנג'לס, באיזה חור בניו מקסיקו, תמיד מחופה עץ סדוק, תמיד מצחין מסיגריות זולות ומכשלון, תמיד מאכלס אותם שני ברנשים נחשיים ליד שולחן הביליארד, אותה פרוצה מבוגרת שמחכה באדישות ללקוח אחרון, אותו זוג חסר חן מתגפף בצללים, אותו גבר שבור לב שמבקש מהברמן רק עוד כוס אחת של וויסקי.

טום ווייטס חוגג היום 60. במובן מסוים, זה לא באמת משנה, כי טום ווייטס – הדמות הפיקטיבית, מרובת הפנים, שתומס אלן ווייטס מתפעל כמו בובנאי אמן באלבומים, בקליפים, בסרטים בהם הוא משחק, בהופעות החיות, בצילומים ובטקסטים שלו – בת 60 כבר הרבה יותר משישים שנה, אולי 700 בערך. כבר באלבום הראשון, Closing Time שיצא ב-1973, כשווייטס היה בן 24, אפשר היה לשמוע את שכבות הטונים הסדוקות והמתפוררות שמרכיבות את הצליל החד פעמי שהגרון המיוסר הזה מעצב, וגם כשהוא גלש למחוזות הרפתקניים של חדשנות מוזיקלית רדיקלית – כמעט תמיד אישית ופרטית, מנותקת מאופנות – החיבור לשורשים העתיקים של הבלוז, הפולק, הגוספל, לאגפים האפלים יותר של המיתולוגיה האמריקנית תמיד היה נוכח.

גם כשהדמויות בשירים של טום ווייט הן קריקטורות בדויות ומוקצנות, הן עדיין השתקפויות של אנשים אמיתיים, שאפשר לפגוש באוטובוסים של גרייהאונד, בכנסיות בעיירות שכוחות אל, בברים המוזנחים ששוכנים בחלקים הפחות מומלצים של כל עיר גדולה בארה"ב. ווייטס הופך את הסיפור שלהן לחשוב, זוהר ומעניין, ובמקביל נושף משב של יצירתיות וחדשנות על ז'אנרים מוזיקליים משמעותיים שהזרם המרכזי של הפופ די זנח לצד הדרך מאז שנות השישים. הוא הילד המוזר שמפשפש בחפצים הישנים בעליית הגג, מדען האליל שמנסה לייצר זהב מאשפה ביתית במרתף הבית האחרון בפרבר.