שירים הרוגים, הופעה חיה

שישה-עשר שירים וסיפור אחד יש כאן (ועוד חצי שעה של מלמולים מקסימים בדיסק השני, "Tom Tales"). רובם מהאלבומים המאוחרים שלו – "The Black Rider" ואילך, כלומר מההתחלה של מה שאפשר להגדיר בתור השלב השלישי של היצירה שלו: שירי רקע לסיוטים על נגני בלוז שטבעו באגם, בזמן שברקע קרקס נודד עוזב את העיר על עגלה מקרטעת, זה שהתחיל ב”Bone Machine”- האפוקליפטי ושכרגע מסתיים ספק ב”Real Gone”- הפסיכוטי שיצא לפני חמש שנים, ספק באוסף המשולש "Orphans" שיצא לפני שלוש.

צבא הזומבים של וייטס

כשוייטס מפרק את "סינגפור", שגם במקור לא היה בדיוק השיר הכי קונבנציונלי ובכל זאת ניתן היה לזהות בו את המבנה הבסיסי של בלדת ימאים שמנוגנת עם כל מיני כלים שמפצפצים ומרשרשים, ובונה אותו מחדש לסוג של מכונת השמדה שמתגלגלת בעצלות מרגל אל רגל ונועצת ציפורניים לתוך הסרעפת שלו, וגורמת לו לפלוט נהמות מהסוג שכל סולן מטאל היה נעמד בתור הארוך ביותר בעולם רק בשביל ללמוד איך קיבינימט, איך אפשר לייצר בכלל קולות כאלה אם עדיין לא הומצאה הטכנולוגיה שתמיר מיתרי קול בשילוב בלתי אפשרי של מיטת סדום ואבן טוחנת, שהוא, אם אני לא טועה, השיר הותיק ביותר שמופיע באלבום הזה – זה ברור שבשביל וייטס, הפירוק וההקצנה הם הדרך למקם את המוזיקה שלו על הקצה.

אבל לטום וייטס יש פתרון אחר. נקודת הפתיחה שלו, כשנסוניור שיכור עם פסנתר וקול רך למדי, שירים קונבנציונליים בסך הכל, העידה על אומן מוכשר, אבל ככל שהוא התקדם ונעשה אוונגרדי יותר ויותר, נעשה ברור שוייטס לא מרשה לעצמו להשתעמם. הטריקים הישנים כבר לא מחזיקים אותו על אותו קצה צוק רגשי שאליו הוא מרגיש מחויב לחלוטין, ואכן, הדרך שלו לשחזר את השיאים שלהם הוא זקוק על מנת להמשיך להזריק דם לבלוטות הרוק היא להקצין כל הזמן את השירים שלו. במקרה של "סינגפור", היו לו עשרים וארבע שנים לעשות זאת. להרוג את השיר כל לילה בשביל להקים אותו כשלד עם עצם אחת פחות ולקשור אותו לאותה מיטת סדום מלפני-שתי-פסקאות, למתוח אותו, להכריח אותו לעבוד עוד פעם. וייטס רוצה שלשירים שלו יכאב; וייטס חייב שהשירים שלו יכאבו. הוא יותר בעל אוב משהוא זמר. ונדמה לי שהוא יותר מוזיקאי משהוא בן אדם.

>>> אל תשכחו לעבור על המבוא לטום וייטס
>>> בואו ללמוד על הקריירה הקולנועית של טום וייטס
>>> ולהבין למה דווקא הוא הפך לקולו של כל תמהוני באמריקה