ישנם יוצרים שמעוררים במבקרי מוזיקה אנטגוניזם גורף, ואריק ברמן הוא ללא ספק מוזיקאי כזה (אם כי במקרה של ברמן, הוא מעורר אנטגוניזם גם באנשים שאינם מבקרי מוזיקה). אלבום הבכורה שלו כבש את מצעדי המכירות אך לא את טורי הביקורת ואלבומו השני, שיצא בתחילת השנה, זכה לתגובות צוננות אפילו יותר. התגובה התקשורתית הקשה הזו עלולה להיראות כמעט מתלהמת: בסך הכל, לא מדובר בפוליטיקאי תאב בצע שמעל בכספי עמותות צדקה ואפילו לא בזמר פס ייצור של להיטים ריקניים. ברמן הוא בוגר בית ספר למוזיקה, סינגר סונגרייטר היוצר חומרים אישיים, אז על מה כל המהומה? שם אלבומו השלישי של ברמן, שיוצא בימים אלו, מספק לשאלה זו הסבר ממצה למדי. "הקלטות מרתף / חלק א' (ברוח המשבר הכלכלי של 2009)" שואל את שמו מ-"The Basement Tapes" של בוב דילן, לא פחות. לדיסק מצורף מכתב המתאר חוויות שהובילו את ברמן להתכנס בעצמו ולהרחיק לארה"ב, שם הוא חי היום. במכתב הוא אף מציין את "ידידו בוב" כמקור השראה. בתולדות כל אמנות ישנן פרות קדושות – יוצרים עצומים שמוטב לו ליוצר שלא להשוות את עצמו אליהם, ולו רק בגלל שמעולם לא יוכל להשתוות להם. לא צריך ללמוד ברימון כדי להבין שדילן הוא יוצר שכזה. על מוזיקאים הקורצים לעברו להיות מבריקים, שאם לא כן – היומרה כשלעצמה מביכה. ברמן התכוון, מן הסתם, להתכתב עם האלבום הידוע שדילן הקליט בסוף שנות ה-60 באולפן ששכן במרתף הבית בו גרו כמה מחברי להקת הליווי שלו The Band, אך בחירתו מעידה על חוסר מודעות עצמית ותרבותית צורמת. היא מחזקת רושם שיצרו אלבומיו הקודמים - ברמן נשען על מקורות השראה גדולים ממנו, עד כדי זילות שלהם. כשהתנ"ך, דילן ושייקספיר נפגשים בסמטה חשוכה השיר הפותח את האלבום - "מי שקורא לו לבוא", לא משנה את הרושם הזה. זו רצועה מסורבלת ועמוסת דימויים מעורבים. במהלכה מתאר ברמן קושי וכאב, אך הוא עושה זאת בגוף שלישי, בחירה המשמרת את תחושת הריחוק שיצר "2". אם מחווה לדילן בכותר האלבום לא הספיקה לכם, כאן תוכלו למצוא גם אזכורים לתנ"ך, לשייקספיר, וניסיון להשתמש בשפה כמו-מאיר אריאלית ("כף ידה המטויילת"). "המשיכה שלי מאז ומעולם הייתה לכיוון קרוב וצנוע", כותב ברמן במכתב המצורף, אך עומס המחוות הזה מעורר תחושה הפוכה. ואם כבר מצטטים מקורות ספרותיים כמו שייקספיר, למה לא לכבד את השפה? כמו ב"2" וגם באלבום החדש מופיעות לצד אזכורים מעוררי יראה שלל שגיאות הגהה צורמות. חבל שהמרתף של ברמן יוצר רושם ראשוני כה מקומם, כי בהמשך מסתבר שאלבומו החדש עולה בהרבה על קודמיו. הגשתו של ברמן אישית יותר, משוחררת מהפאתוס הלא אמין שאפיין את "2". משה לוי, שהפיק גם את האלבום הקודם, בחר הפעם בקו מוזיקלי אינטימי המוכיח את עצמו. כשברמן מניח לרגע לדילן ולאריאל לנפשם ומתאר חוויות אישיות בגוף ראשון, מתגלות רצועות יפות באמת, ביניהן בולטות "לילי מרלין" ו"טוב לנו ביחד (על הנייר)" – שיר מפעים ממש. ברמן הוא לא דילן, הוא לא מאיר אריאל, והוא בטח לא שייקספיר או הפילוסוף היווני קסנופנס (כן, גם הוא מצוטט). אך באלבומו השלישי הוא מוכיח שכשהוא מעז להתרחק מהיוצרים העצומים שהוא כה מתעקש לחסות בצילם, הוא יכול ליצור שירים יפים."הקלטות מרתף / חלק א' (ברוח המשבר הכלכלי של 2009)" / אריק ברמןNMC האלבום זמין להאזנה חינמית באתר של אריק ברמן