שירי העשור: מקומות 100-68

100. Nas – Bridging the Gap / 2004
הדואט שנאס הקליט ב-2004 עם אביו, מוזיקאי הג'אז אולו דארה בן ה-63, הוא דוגמה נדירה לחיבור מוצלח ומרגש בין בלוז חשמלי להיפ הופ, שני קצוות של מוזיקה שחורה שלרוב שומרים מרחק אחד מהשני. (נמרוד צוק)

98. Voxtrot - The Start Of Something / 2005
השיר עבר אצלי כל כך הרבה ריפיטים כשחמישיה הזו מטקסס הוציאה את האי.פי הראשון שלה, שהיה הדבר הטוב ביותר שמישהו אי פעם יצר בהתבסס על השפעות מהסמית'ס ובל אנד סבסטיאן. שני אלבומי אי.פי נוספים רק הגבירו את הציפיה לרגל אלבום הבכורה שהתברר כאכזבה מהדהדת. אבל לא נורא, נשארו עם השיר הזה כמזכרת מתוקה, הוא מספיק נוירוטי כדי לשמוע אותו לבד בחדר אבל גם כיפי ברמה שאפשר לרקוד איתו. (אלכס פולונסקי)

96. Melvins – Civilized Worm / 2006
צירופו של מתופף שני, קודי וויליס (לשעבר חבר ב-Murder City Devils), נתן לשלישיית הסטונר-רוק המיתולוגית חיזוק כמעט פיזי לו הם התחילו להזדקק בשנת החצי יובל ללהקה, אחרי שהסתובבו במשך כמה שנים במחוזות האמביינט האפל והמכוסח. "Civilized Worm" הוא מן המנון רוק בלתי סביר, עם ריפים מעוותים בסלואו-מושן ותיפוף מהסוג שבאמת צריך שניים בשבילו. (עמית קלינג)

94. Tom Waits - Make It Rain / 2004
לטום ווייטס יש הרבה קלפים בשרוול, אבל הוא הכי מוצלח כשהוא חוזר לטריק הבסיסי שלו: בלוז שלדי, שאגה מרוסקת של גרון מדמם ופואטיקת ביבים על הטיפוסים חסרי המזל שאמריקה השאירה בצד הדרך. השיר הזה מתוך "Real Gone" הופך את הנוסחה הזאת לשלוש דקות שעוקרות את הקרביים. (נמרוד צוק)

92. The Hold Steady – Positive Jam / 2004
יש להקות שהשיר הראשון באלבום הראשון שלהן איכשהו מסכם את כל ההוויה העתידית שלהן. יש להקות שגם מעולם לא מצליחות להתעלות עליו. אפשר להתווכח אם "Positive Jam" הוא השיר הטוב ביותר של ההולד סטדי, אחת הלהקות שעשו את הבלתי יאומן והחזירו את גיטרות האייטיז המנופחות לבון-טון של האינדי רוק, אבל ההגשה הצרודה של קרייג פין את הטקסט השנון המסכם את עשורי המאה העשרים, בהחלט נותנת לו פור על האחרים. (עמית קלינג)

90. Daft Punk - Harder, Better, Faster, Stronger / 2001
מספיק לקרוא את שם השיר, ובעצם, ארבעת המילים היחידות שחוזרות לכל אורכו, בכדי להבין שמדובר בנבואה שהגשימה את עצמה בנוגע לעשור הזה. הכל נהיה קשה יותר (גם בתוצאה וגם בדרך אליה), טוב יותר (ובזה אי אפשר להטיל ספק), מהיר יותר (רק תקשיבו) ועוצמתי יותר. חוץ מזה, אחרי שנים שהצרפתים לא עשו שום דבר ראוי, קשה שלא להניף איזה סרמטוט לבן ולהפסיק לרדת עליהם. (אלכס פולונסקי)

89. Yo La Tengo – You can have it all / 2000
שלישיית האינדי הבלתי נלאית מניו ג'רסי המשיכה להוציא בעשור האחרון אלבומים מצוינים שחיזקו את אחיזתה במשבצת חביבת מבקרי המוזיקה. הרצועה השביעית ב"And Then Nothing Turned Itself Inside-Out" תבהיר למה - עם הרמוניות קוליות מהפנטות, לחן פשוט אבל כובש ותיפוף דחוס שמגלגל את השיר באינטנסיביות דרך ארבע וחצי הדקות שלו. (נמרוד צוק)

88. Bonnie "Prince" Billy – Barcelona / 2006
בוני "פרינס" בילי, וויל אולדהם באחד משמות הבמה שלו, הוציא בעשור האחרון יותר מעשרה אלבומים. "ברצלונה", קטע מאוסף הבי-סיידס "Little Lost Blues", הוא בלדה מעורערת שמזגזגת בכיף בין רגעים של שקט לפסגות של טירוף צרחני, ומדגימה את הצד הפחות מוכר וידידותי למשתמש של אולדהם. (נמרוד צוק)

87. Datarock - Fa Fa Fa / 2005
לא ברור מה הם בדיוק, דאטארוק האלה, שני חבובים מנורבגיה מוקפים בהמון כלים ומלאים בכמויות בלתי נדלות של כרזימה. בתערובת של אלקטרו, רוק ודאנס הם רקחו שיר שמצליח לרומם רחבות מהרגע הראשון ולגרום לכולם לאבד את המודעות העצמית להרים ידיים באוויר ולצרוח "פא פא פא/ פא פא פא/ פא פא". זה בסדר, אפשר לרקוד חמש דקות, אחר כך יש את כל הזמן שבעולם להרגיש מטופשים. (אלכס פולונסקי)

86. Silver Jews – There Is A Place / 2005
אלמלא "Lookout Mountain, Lookout Sea", האלבום השישי, האחרון, והמפוספס מעט של להקת המופת סילבר ג'וז, אז "There Is A Place" שנעל את אלבומם הקודם, "Tanglewood Numbers", יכול היה להיות שיר פרידה מדהים מהקהל. אחרי ההתמכרות לקראק (ולשלל סמים אחרים), נסיון ההתאבדות והשיקום האיטי, המשורר-רוקר דיוויד ברמן מבטיח לעולם לא ללכת עוד ל"מקום שמעבר לבלוז". הלב שלי קופץ בכל פעם בדיוק בקצב הפריטה שפותחת את השיר. (עמית קלינג)

85. Sonic Youth - Karen Revisited / 2002
במשך שלוש דקות של חסד אלוהי, ת'רסטון מור וקים גורדון גורמים לגיטרות לעשות דברים שהן לא באמת יכולות לעשות, לי רונאלדו מניח שירה נונשלנטית על לחן שאנשים מוכנים להרוג בשבילו וסטיב שלי שם את התופים בדיוק איפה שהם צריכים להיות. אחר כך באות שמונה דקות במהלכן הם שוכחים שיש בסביבה מאזינים ומייצרים קצת רעש לא קומוניקטיבי כמו שהם אוהבים. אבל זה בסדר, זכותם. (נמרוד צוק)

84. Bloc Party - Banquet / 2005
לצד כל להקות הפוסט פאנק שצצו עד אמצע העשור, בלוק פארטי הצליחו כבר מהרגע הראשון ליצור צליל מבודל מהשאר, אבל עדיין להשאר חקוקים היטב בתוך הז'אנר כשמצד אחד הם שורפים רחבות אבל מאחורי הקלעים נותנים לשירים שלהם תוקף שמאלני ששחה היטב בתוך הבריכה של בריטניה ימנית וגזענית, מדממת מהטרור ברכבות התחתיות ומעלה את רף השנאה כלפי המהגרים. קלה אוקרקה, סולן הלהקה, ממוצא ניגרי, לגמרי לא מוכן לשתוק על זה. (אלכס פולונסקי)

83. Deerhoof - +81 / 2007
במשך שבעה אלבומים דירהוף נאבקו בין הנטיות הכפולות שלהם, בין פופ לאוונגרד. הצפיה בהם מחפשים את דרכם בין כסאח גיטרות סוניק-יות'י לשירה המתקתקה של סאטומי מוקאזאקי הייתה כמעט מרגשת למעריצים, אבל כשהם סוף סוף הצליחו לייצר להיט פופ מושלם שגם הצליח להשמע חדשני לגמרי בו זמנית, זה היה כמעט כמו לראות את מרקו מוצא את אמא שלו. טוב, אולי קצת יותר רועש. (עמית קלינג)

82. David Holmes Presents the Free Association – (I Wish I Had A) Wooden Heart / 2002
דייויד הולמס מוכר אמנם בעיקר כיוצר הפסקולים של "Ocean 11" ושני המשכוניו, אבל מדובר במוזיקאי ומפיק עסוק ששולח ידו גם בפרויקטים מעניינים יותר – כמו השיר הזה, מתוך אלבום שנוצר באמצעות ערבוב של סימפולים ישנים ונגינה חיה של מוזיקאים חדשים, קטע סול שימעך לכם את הלב בזמן שהמוח מנסה להבין מה לעזאזל הולך פה. (נמרוד צוק)

81. Interpol - Say Hello To The Angels / 2002
במשך שלוש שנים לפחות מאז שיצא אלבום הבכורה של אינטרפול, כל ריכוז סופרלטיבים עליהם הסתיים בהשוואה לג'וי דוויז'ן. לא שיש בזה משהו רע, אבל בסך הכל מדובר בשני נתיבים שונים שמדי פעם מצטלבים. הצליל של אינטרפול עבה בהרבה משל ג'וי וויז'ן, ופול בנקס, בשונה מאיאן קרטיס, די סטטי בכל הקשור לתנועה שלו על הבמה בזמן שהוא שר. מה שזהה אצלם זה הכאב העוצמתי שמצליח בכל פעם מחדש לקלף את הפצעים הכי עמוקים. (אלכס פולונסקי)

80. Black Lips – Dirty Hands / 2005
אחד מהזכרונות הכי חזקים שישארו לי מהעשור הזה הוא ההופעה החצי-סודית של הבלאק ליפס במהלך הטור הקצרצר שלהם בישראל, בקיבוץ גבעת ברנר. אף אחד לא ממש שילם באותו ערב על האלכוהול, כולם רקדו מסביב ללהקה, והם נראו הרבה יותר רגועים ופחות מחויבים לפוזה הכמעט פרועה שאותה הם טיפחו באותה תקופה, מה שהתיישב בצורה מושלמת עם הגיטרות המצלצלות והסטלניות שלהם בשיר הזה. (עמית קלינג)

79. Grandaddy - El Caminos in the West / 2003
למרות, ואולי דווקא בגלל, שהמומחיות של ג'ייסון לייטל וחבורתו היא יותר קטעי אינדי-רוק שמשרים על המאזין דכדוך קיומי, העדפנו דווקא את ממתק הפופ גיטרות מרומם הרוח הזה (כל עוד מקפידים לא לשיב לב למילים, לפחות), שגורם להתמכרות קשה בשבוע שאחרי השמיעה הראשונה. (נמרוד צוק)

78. Black Kids - I'm Not Gonna Teach Your Boyfriend How To Dance With You / 2008
השיר הזה הוא ריקוד נצחון. לא ברור של מי ועל מה, אבל בכל האזנה הוא גולם בחובו אושר צרוף ומאגרי אנרגיה של תחנת כח גרעינית. עם סולן שחור שנראה ונשמע כמו רוברט סמית' מהקיור וטקסט שכל אחד שהרגיש שמהלכי הריקוד שלו לא מספיק משופשפים, אין מצב שלא לאהוב את השיר הזה. (אלכס פולונסקי)

77. The Drones – Nail It Down / 2009
הדרונס הם רוקנ'רול. הם נראים כמו ניצבים מ"ההצעה", המערבון המעולה שכתב ניק קייב ושמתרחש בערבות אוסטרליה. הם נשמעים כמו סוסים שדוהרים כשפדאלים של דיסטורשן מחוברים להם לפרסות. יש בהם משהו מאד פרוע, שלא בדיוק מתרסן מאלבום לאלבום, אבל משהו בהם גם נעשה מחושל יותר, מוצק יותר. "Nail It Down", שפותח את האלבום האחרון שלהם, "Havilah", הוא יצירת מופת לא רק בזכות הריוורבים המטושטשים שלו ודינמיקות הסטארט-סטופ שלו, אלא גם בזכות עוד משהו. לא כל כך ברור מה. אולי רוח רפאים רודפת את השיר הזה. זה נראה לי הגיוני. (עמית קלינג)

76. MGMT - Time To Pretend / 2008
גם אחרי שנטחן מכל חור אפשרי, אחרי שמכירים את השיר הזה לכל תו, 30 השניות הראשונות הן מהפתיחים המוזיקליים המרגשים ביותר של העשור הזה, כי לקראת סופו, שני ילדי קולג' הצליחו לאפיין בצורה טובה את פני הדור שלהם עם המנון לא מתוחכם אבל הכי נכון שיכול להיות: "בואו נעשה קצת מוזיקה/ קצת כסף/ ונמצא דוגמניות להתחתן איתן. נעבור לפריז, נזריק קצת הירואין/ ונזדיין עם הכוכבים. זו ההחלטה שלנו/ לחיות מהר ולמות צעירים/ יש לנו את החזון/ עכשיו בואו נעשה קצת כיף". (אלכס פולונסקי)

75. Blackalicious – World of Vibrations / 2005
הרצועה הראשונה ב"The Craft", האלבום האחרון של צמד הראפרים האינטליגנטי מסקרמנטו, דוחסת היפ הופ, סול ו-Fאנק לקפסולת אנרגיה עם ווייב מעיף ופלואו מצוין, שמנצנצים למרחוק על רקע המוות המוחי של חלקים נרחבים מהמוזיקה השחורה בשנות האלפיים. (נמרוד צוק)

74. Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra – 1,000,000 Died To Make This Sound / 2008
האם הפוסט-רוק חי? האם הוא מת? למי אכפת, כשהלהקה הכי טובה שצמחה מהסצנה הקנדית שכללה להקות כמו Godspeed You Black Emperor, פותחת את האלבום הטוב ביותר שלה, "13 Blues for 13 Moons" בהצהרה: "Your band is bland ambition?" מתחת לשמות הלהקות הארוכים עד כדי גיחוך, מתחת לפומפוזיות ולהתכתבויות המוזרות עם האמביינט, כאן Silver Mt. Zion מצליחים לעשות את מה שהסצנה הזו ניסתה לעשות במשך שנים - לגעת, גם אם מרחוק. (עמית קלינג)

73. Amon Tobin – 4 Ton Mantis / 2000
האלבום השלישי של אמון טובין, "Supermodified", יצא אמנם בשנת 2000, על קו התפר בין העשור הנוכחי לקודמו, אבל ברוחו הטריפ-הופית-דראם-נ-בייסית הוא שייך הרבה יותר לניינטיז. מצד שני, "4 Ton Mantis" הוא כנראה הטראק הטוב ביותר שטובין יצר מעולם ואחד מקטעי האלקטרוניקה העצומים בכל הזמנים. (נמרוד צוק)

72. Ian Brown - Time Is My Everything / 2004
אין הרבה סולני להקות מצליחות לשעבר שמצליחים לעשות את המעבר לקריירת סולו מבלי שלנצח יזכירו להם מאיפה הם באו. איאן בראון, לעומת זאת, התגרש מהסטון רוזס באופן כל כך חלק שמרבית היצירות העצמאיות שלו מנותקות לחלוטין וחסרות קשר ללהקה שממנה הוא צמח. דווקא השיר הזה, בעל הגוון היותר האישי, הוא אחד השיאים של הניתוק הזה. ועדיין, לצידו ראוי להזכיר גם את "F.E.A.R" המדהים, שאמנם לא עשה את זה מספיק כדי לקבל טייטל ברשימה, אבל מגיע לו את הכבוד. (אלכס פולונסקי)

71. Castanets – You Are The Blood / 2004
אני אוהב שירים (ולהקות) שאין לי מושג מה הולך בהם. הצליל המרכזי במוזיקה של קאסטאנטס הוא השריקה, שנשמעת תמיד כמו רוח שמטיילת בין בניינים. ריימונד ראפוסה, החבר הקבוע היחידי בהרכב, שר לתוך תהום, במקהלה שכולה הדים של קולו שלו עצמו. האלבום הבא של קסטאנטס נקרא "First Light's Freeze", אבל אני קופא דווקא מהשיר הזה. (עמית קלינג)

70. Scott Walker – Jesse / 2006
על מה השיר הזה? על ג'סי, התאום של אלביס שנולד מת? על ה-11 בספטמבר? או שמא הוא מוסר את כל התכלית שלו בשורת הפתיחה הנוראה "Nose holes caked in black cocaine?" זה לא יאומן כמעט מהצלילים המצמררים של השיר הזה, אבל סקוט ווקר התחיל בתור סוג של זמר פופ-קאנטרי, כמעט מתקתק. שני עשורים אחרי שהוא נפרד סופית מהפרסונה ההיא, הוא משחרר את האלבום הזה ונשמע כמו הגופה של עצמו. איכשהו אני אומר את זה במובן הטוב של הביטוי. עד כמה שזה אפשרי. (עמית קלינג)

69. Blur - Out Of Time / 2003
סמוך להתפרקות הלהקה ולפלישת המעצמות לעירק, יצא "Think Tank", האלבום האחרון של בלר, שהיה הדבר הכי רע שהם הוציאו במהלך הקריירה שלהם, והיווה צליל צורם שליווה את ההרכב בדרכו האחרונה. ועדיין, השיר הזה שכתב דיימון אלברן, שהיה אחד הקולות הבולטים נגד המלחמה באותה תקופה, הוא קריאה אחרונה לטוני בלייר להתנער מהרעיון המטונף של ג'ורג' בוש רגע לפני שהזמן אוזל. כידוע, זה לא ממש עבד, ותראו מה קורה שם עכשיו - אם מישהו רק היה מקשיב לו. (אלכס פולונסקי)

68. Liars – Plaster Casts of Everything / 2007
אחד מהשלישיות הכי נוטות למוטציות מוזיקליות בעשור הזה, הליארס התחילו בתור דאנס-פאנק אלים ומשוגע, התפתחו לעיסוק באמביינט אפל ופסיכדלי ובאלבום הרביעי, שנקרא על שם הלהקה, הם פתאום נזכרים להפגיש את הקצוות האלה של המוזיקה שלהם ולקשור אותם בחוט מקשר אחד. "Plaster Casts of Everything" עושה זאת בצורה הכי טובה: מתקפת תופים, סינטיסייזרים חולניים, השירה החצי-מאונפפת של אנגוס אנדרו. ככה נשמעת ארה"ב כשהיא בורחת לברלין. (עמית קלינג)