נותן ת'סול
אם תחפשו טוב, תמצאו כמה מאות אנשים שהיו בהופעה של סול וויליאמס בקומפורט. הם מסתובבים סהרוריים כי הוא ריסק עליהם את השירה שלו וגרם לנשמה שלהם לדמם. עמית קלינג יודע ששום פלסטר לא יעזור
מתי בפעם האחרונה יצא לכם להיות במסיבה שבה גולת הכותרת היא הקראת שירה? ספרי השירה בארץ מתחלקים, בגדול, לשני סוגים – אסופות "כל שירי", כבדות כמו ארון קבורה, וספרוני שירה צרים, מוזלמנים כאלה עם שורות קצרות-קצרות מנוקדות, ובכל מקרה כולם נדחסים יחד למדף התחתון בפינה של החנות, מי שרוצה שיבוא ויתאמץ, הרוב לא טורחים מלכתחילה. האמרה המפורסמת של חזי לסקלי על השירה שצריכה להיות "פרי מת וטעים" נראית לא רלוונטית כשהשירה מריחה בעיקר כמו דופן של פחית שימורים. עכשיו בא מניו יורק סול וויליאמס. הוא קושר את הרעיונות האלה בתוך שק זכוכית ומנפץ אותם על המיקרופון. קראש! השברים זוחלים אל תוך אוזניים וגרונות, והקהל, שמעמיס את הקומפורט בציפייה לאחד מנביאי ההיפ-הופ הבולטים של הדור הזה, מתחיל לדמם.
וויליאמס: ראפר, משורר, שחקן, ועוד כל מיני כתרים של תמנון רב-תחומי מטורף, הגיע לארץ במסגרת חגיגות שלוש שנים לחברת ההפקות TABAC. יש מקום לדבר על פועלה, יש מקום לדבר על חבריה ועמיתיה שתרמו לערב (אומן הסמפלרים דיג'יטל_מי, קבוצת האומנים החזותיים Broken Fingaz), יש מקום לדבר על שתי ההופעות שבאו אחריו, Dorian Concept ו-Megasoid (לשעבר Sixtoo), שאיש איש מהם באמת נתן סט מושקע (וויליאמס אף קפץ לבקר בפריסטייל קצרצר במהלך כהונתו של הראשון על הסינתיסייזרים). אבל נדמה שהיה שם קונצנזוס: אתם יכולים לרקוד כמה שבא לכם, לעשות סקרצ'ינג כמה שבא לכם, לצחוק כמה שבא לכם, לרסס גרפיטי כמה שבא לכם, אבל יש כאן בן אדם אחד שבא להראות לכם ממה עשויים הכוכבים ("Grippo", סול וויליאמס). הוא הולך להראות לכם ממה עשויים הכוכבים.
במשך משהו כמו ארבעים דקות הוא ניצב מול המיקרופון, כנראה לא גבוה כמו שהבמה והתסרוקת המשונה שלו עושים אותו, אבל פאקינג עשוי מבזלת, יורק אש וקיטור. כמעט אלים, אבל מבריק מדי בשביל זה (במקום זאת הוא יודע להיות מלטף, חכם, מפתה, ערמומי, לקלף, לגעת, כמו אם, אם הדרך, אם כל הדרכים, או כמו שהוא חותם את השיר הראשון שאותו הוא מקריא-צועק: אום. כן, ההברה המיסטית של הבודהיסטים, תעשו איתה מה שאתם רוצים, אבל כשסול מהדהד אותה לתוך המיקרופון אני נשבע שמשהו בתוכי נקשר עד כדי כך שהוא השתחרר). עשוי כולו מעימותים, סתירות, ניגודים. ברור שהוא לא מרגיש אוטומטית בנוח מול קהל לבן של ישראלים, והוא לא מסתיר את זה אבל גם לא הופך את זה לאיבה נסתרת שמרעילה את הכנות המטורפת שלו. נטול צביעות, הוא מודה בבעייתיות: כשהוא ממלמל את השורה-סלוגן הנדבקת "Now tell me where my niggas at", בטח לא כמו אמ.סי מסיבות, יותר כמו מישהו שמחפש את החברים שלו (במובן העמוק של המשפט), מתוך השיר המעולה שלו "African Student Movement" הוא מוסיף פתאום, "אולי בגדה המערבית", ולעזאזל, סול, אולי באמת.
בין עזה לבגדד
אז הוא מדבר על זה, אבל הוא מדבר על זה בלא התנשאות. הוא מדבר על זה בתור בן לעם האמריקני שכובש את עירק ואפגניסטן, כמו מישהו שבא להופיע בתל אביב גם בימים של תנועת חרם הולכת וגוברת שמנסה לגייס מחאה עולמית נגד השליטה הישראלית בשטחים הכבושים. הוא בא כשווה, כי הוא יודע שאדם מסוגל להתעלות מעל לנסיבות שאל תוכן הוא נולד. ואם בהיפרבולה של סול וויליאמס – אותו מנגנון פואטי שמבוסס על הגזמה והקצנה – למילים יש כוח על-טבעי מובהק, שהופכות אותו למשהו דמוי אל (וזה כמעט משכנע כשהוא מדבר עם העיצורים המפוצצים שלו שמסוגלים להפיל בניין, עם החריזה הפנימית הכרוכה כמו בייגלה או נחשים), אבל לעזאזל, בסך הכל, סול וויליאמס בא להופיע בקומפורט – הוא לא מעל זה, הוא בתוך זה, הוא לגמרי שם והוא רוצה אהבה. והוא מחייך אל הקהל, והמעמד קצת מלחיץ, קצת מבלבל, קצת מדאיג אותו, אבל הוא גם יודע להגיד, לאחר שיר קשה במיוחד שמנסה נואשות להשתיק תותחים או לפחות לצעוק חזק יותר מהפצצות: "כשכתבתי את השיר הזה אף פעם לא חשבתי שאקריא אותו בישראל. וכתבתי אותו עלינו, כתבתי אותו על ארצות הברית, אבל בטח אתם חושבים עכשיו כשכתבתי אותו על ישראל...", וזה, אני מניח, כוחה של הזדהות.
אז ההקצנות של סול וויליאמס יכולות להיות קצת מגוחכות, עם המיסטיקה הרב-דתית שלו, במיוחד כשהוא מקריא מתוך הפואמה המעולה ",said the shotgun to the head", המתארת "אדם שעובר מטמורפוזה בעקבות מפגש עם משיחה", פואמה שבתחילתה ממש הוא שואל "האם אלוהים אי פעם נישקה אתכם?". ונכון שבלא הביטים התעשייתיים והמחרישים שבהם מתאפיינים האלבומים שלו (במיוחד השלישי, האחרון עד כה, שהופק על ידי טרנט רנזור מניין אינץ' ניילס) המילים מתפרצות החוצה בלא כל מחסום ובעצם נחשפות כטעונות בקלישאות ניו אייג', אבל היי, אי פעם יצא לכם ממש לקנא בקלישאה? תחשבו על העוצמה של ממציא הקלישאה, על המטען שהוא יורה אל תוך העתיד: סול וויליאמס מודע לכוח הזה. הוא אומר, "אני והחברים שלי, המשוררים, מנסים לכתוב את התורה החדשה... כי זה מה שהתורה היתה פעם, שירה...", והאם בפניכם מומצאות קלישאות חדשות? אם כן, תרגישו בני מזל, אסירי תודה, על זה שיצא לכם בכלל להיות נוכחים ברגע הזה או בהד שלו, בהשתקפות שלו במראה המקומית העקומה.
הנקודה היא כזאת: זה היה מופע אינסטרומנטלי בלי מוזיקה. אני לא יודע אם המילים של וויליאמס מסוגלות להפוך אותו לחצי-אל או אפילו לנביא, אבל הן מסוגלות להפוך שפתיים לתופים, ידיים לפטיפונים, ורידים למיתרי גיטרה, ציפורניים לפדאלים של דיסטורשן וריוורב. הן מסוגלות להפוך את הגרון לנשק, את הפה למטול רימונים, כבר אמרתי הרי בפסקה הראשונה שהקהל דימם, השיניים של וויליאמס נורו לתוך הקהל, הרגו אותו, עשן, רסיסים, בשר חרוך. אולי הוא באמת נביא, או סתם אחד עם הכשרון הנדיר להרוג ולהקים לתחייה במהלך ארבעים דקות.