הקול האמיתי של העצב
סזריה אבורה הביאה איתה מכף ורדה קול יחיד במינו, פסנתר שנשמע קצת לא מכוון ושילוב כובש בין מלנכוליה עמוקה לחוש הומור, שהרעיד את לבבות כל הנוכחים
יחפה, עם קופסת סיגריות ומצית בידה, עלתה סזריה אבורה בת ה-68 על במת היכל התרבות אתמול בערב והתחילה לענטז. אחרי כמה שניות של שקשוקי טורסו נמרצים היא נעצרה, הביטה על גופה, הביטה על הקהל, ונענעה את ראשה לשלילה בחיוך. הקהל המאושר לא ידע בתחילת ההופעה שסזריה עומדת לחזור על השטיק הזה ארבע פעמים במהלך הערב, אבל זה היה מצחיק וחמוד בכל פעם ופעם.
אולי בגיל 49, כשהיא התפרסמה לראשונה מחוץ לגבולות כף ורדה, עוד יכלה סזריה ללוות את זמרתה בריקוד התואם אבל היום, כשפניה מחורצי הקמטים גורמים לה להראות כמו שילוב אפריקאי משהו בין אי.טי ליודה, והליכתה איטית וזהירה, נאלץ הקהל לוותר על צעדי הריקוד ולהסתפק בקולה העמוק והעבה של הזמרת המחוננת. אבל זה לגמרי הספיק.
את אבורה ליוותה להקה של שמונה נגנים אפריקאים מחויכים (שני פרקשניסטים, פסנתרן, סקסופוניסט, כנר, גיטריסט, באסיסת ועוד גיטריסט שניגן על קווקיניו, סוג של גיטרה מיניאטורית) שנראו מרוצים ואנרגטיים גם בשירים, ואולי בעיקר בשירים, בהם הסתכם תפקידם בהקשה רפטטיבית על כלי עץ חלול כזה או אחר, או בצעדי ריקוד קלים ימינה ושמאלה לפי הקצב. וסזריה עמדה במקום, לא הניע שריר אחד בפניה, שרה את המורנות העצובות שלה, תיבלה בשירים קצביים יותר, והרעידה את לבבות הנוכחים כולם.
הפסנתר היה שיכור
מלבד להיטים כמו "Soldade" או "אפריקה", פינקה אבורה גם בביצוע מאלף ל "בסמה מוצ'ו" חביב הקהל הישראלי, ובהדרן התעקשה בכמה תנועות ידיים החלטיות להקים את כל הנוכחים על הרגליים והצליחה לגרום להיכל התרבות להראות כמו מועדון לכמה שירים. הקהל, מצידו, הראה לה אהבה במחיאות כפיים, שריקות, היבהוב מצלמות טלפוניות בלתי פוסק ואף הצהרת אהבה בצרפתית אותה צעקה צופה נלהבת במיוחד ולה ענתה הקיסרית בענווה: "אובריגד".
לא ברור איך בדיוק זה קורה אבל במוזיקה קובנית, דרום אמריקאית או אפריקאית תמיד נדמה שהפסנתר קצת לא מכוון. גם אתמול בערב היתה תחושה כאילו הפסנתרן הביא אתו את כלי הנגינה ממועדון לילה כף ורדאי כזה או אחר. הכינור והסקסופון ניגנו ביחד חלק גדול מהנעימות ויצאו לסולואים בהפוגות של אבורה, וגם בשירים העצובים והסנטימנטליים השילוב של הגיטרות המהירות והפרקשנס שמר על בערת קצב תמידית ואנרגיה בלתי פוסקת. באמת היה קצת קשה לשבת במקום.
סזריה היא תופעת טבע. הקול שלה הוא מסוג הדברים שמפיקים מוזיקליים ובעלי חברות תקליטים חולמים עליו בלילה. היא שרה בלי מאמץ, בטבעיות, לעיתים אפילו בעייפות, והעצב נובע מתוך קולה מבלי שהיא תאלץ לכפות אותו או להתכוון לכך. גם בשירים השמחים, בהם גם היא וגם הקהל רוקדים ביחד, מרחפת מעל השירה שלה סוג של מלנכוליות מחויכת. כל מי ששמע אותה שרה בהיכל התרבות הבין מיד מדוע סזריה תפסה את מקומה באופן מידי בין הזמרות המצליחות בעולם ברגע שהעולם המערבי גילה אותה: אין עוד זמרת כמוה.
סזריה אבורה, היכל התרבות בתל אביב, חמישי 19.11