זמן לגיבורים

שום דבר חדש, לא משהו שלא ידענו והרגשנו כבר קודם, אבל חוץ מכותרות בצהובוני בריטניה, אף אחד לא באמת טרח לתפוס את המגאפון ולצעוק שפיט דוהרטי הוא הכוכב הכי גדול שצמח מתוך העשור הזה.

עורכי מגזין המוזיקה NME, אחד החשובים והמשפיעים בבריטניה בעשרים השנה האחרונות, מתים על פיט דוהרטי וגרורותיו (הליברטינז ובייבישמבלס), הם אלה שטיפחו את המפלצת ועזרו לה לתפוח לכאלה ממדים. למרות זאת, נראה שרגע לפני פרסום רשימת אלבומי העשור שלהם, הם חטפו רגליים קרות, כשאת המקום הראשון תפס "Is This It", אלבום הבכורה של הסטרוקס. הליברטינז קיבלו את המקום השני ("Up The Bracket"), צ'ופרו בעוד אלבום במקום 24 ("The Libertines"), ודוהרטי עצמו זכה להכניס גם את בייבישמבלס למקום ה-35 ("Down In Albion").

ככה, בין הדירוגים, כשמחברים את התוצאות יחד, מסתמן שפיט דוהרטי אולי לא הוציא אלבום שהפך למופת, אבל הוא עצמו - כפרפורמר, זמר, מלחין ומשורר, הפך לאחת הדמויות החשובות כיום ברוק הבריטי. בעיקר בגלל המוזיקה, אבל גם בזכות הרומן המתקושר עם קייט מוס וההתמכרות העוד יותר מתקושרת לקוקאין, קראק והרואין.

קוק פיט

בהרבה מובנים, פיט דוהרטי הוא הקורט קוביין של שנות האלפיים. בעוד שהדור ההוא סגד לדכאון, כמו זה שגמר את קוביין, הדור הנוכחי, שגדל על דוהרטי, שידרג את זה להרס עצמי. זה לא שאנחנו חפים מלהיות אבודים כמו אלה שהיו תקועים עם הראש ברצפה לפני 15 שנה, אבל להתבאס בבית זה פשוט לא כיף.

דוהרטי, שספג חלק מרכזי מההשפעות שלו מאוסקר ווילד, לא יכל שלא להרשות לעצמו להיות הדוניסט - הוא אולי מתעוות ונמק, אבל אין שום סיבה להוביל את החיים שלך לחידלון, כשאתה יכול לפרק אותם אבל גם ליהנות על הדרך, כי נהנתנות ומוות לא הולכים טוב ביחד, בטח שלא בכוונה תחילה.

בעוד שברמה האייקונית דוהרטי תופס את מקומו של קוביין, מבחינה סנסציונית הוא דוחף מהפודיום את האחים נואל וליאם גלאגר מאואזיס, שגם בלי קשר ליריבות עם בלר, סחפו אחריהם את התקשורת הבריטית עם תגרות אלימות, בעיות סמים, וסתם התבטאויות פרובוקטיביות. בעוד שהם הדיפו ריח של ביוב, דוהרטי נראה כאילו יצא מתוכו אבל עם ורד אדום בין השיניים - חרף כמה תקריות שהכניסו אותו לכלא, הוא לא היה זקוק לפוזה המצ'ואיסטית כדי לכבוש (מעריצים, עיתונאים, בחורות - מה שתבחרו), רק למילים שלו ולמבט החמוד-מסומם-מבולבל. בשונה מהרבה אמנים שיצרו מוזיקה מדהימה ומרתקת אך חיו חיים משמימים למדי, דוהרטי מצליח עד היום להפוך כל בוקר שלו להרפתקה, אך תוך כדי גם לשמור על הגחלת היצירתית שלו.

"סוף שמח לא משעמם אותי" (מתוך "Fuck Forever" של בייבישמבלס)

בשנת 1998, שנה לפני שהליברטינז הוציאו את "Legs 11", אלבום דמואים שלא זכה לחשיפה, במרחק של אוקיינוס אטלנטי הוציאו הדאנדי וורהולס את השיר "Not If You Were the Last Junkie on Earth", אחד מהמשפטים בפזמון היה "הרואין זה כל כך פאסה". היום הדאנדי וורהולס הם די פאסה, ודוהרטי והמזרק שלו הם הדבר הכי רלוונטי שיש. בהקשר הזה, טענו לא מעט שאילולא בעיות הסמים, דוהרטי לא היה זוכה לכזו גלוריפיקציה והיה דועך יחד עם הליברטינז. אם להסתכל מנקודת מבט יותר אובייקטיבית מאשר מעריצה, נראה שדוהרטי הוא הסמים והסמים הם דוהרטי, אבל הגדולה שלו מתוך כל הסיפור הזה היא שגם בנקודות השפל הוא הצליח לכוון את הזרקורים כך שיאירו על היצירה שלו, שרק נעשתה יותר מיתית בשל כך, והפכה אותו לאגדת רוקנ'רול מהלכת.

שלא כמו ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס או קורט קוביין, פיט דוהרטי הוא לא סתם גיבור רוקנ'רול, הוא כזה שהתברך באינספור נשמות - אחת שמתפרצת מתוכו, וכל השאר שומרות עליו בלתי פגיע. אולי כשנתנו לו לשחק ברולטה רוסית שכחו להוציא את הכדור מהאקדח, כי בניגוד לכל הימור אפשרי, הוא עדיין חי, או לכל הפחות חוזר מהמתים כל פעם מחדש. "מועדון ה-27" או איך שלא תגדירו את המקריות של כוכבי הרוק שמתו טרם זמנם, כבר לא מחכה לו, הוא מאחר בשלוש שנים, וסביר להניח שכשהוא ימות יזכרו אותו בזכות עצמו ולא כחלק מחבורה כלשהי. האמת? הכי מגיע לו. אין דבר יותר משמח מאשר לא לכתוב לו הספד, אלא טקסט לחייו, ולהרים לו כוסית של ג'ין, להגיש לו שאכטה או לסדר לו שורה - מה שרק יבקש.

לא רק רוקסטאר: אלבום הסולו של פיט דוהרטי חושף אותו כאחד המשוררים המוכשרים בדורנו