דרך הטבע סלולה
"What Will We Be", האלבום החדש של דבנדרה בנהארט, הוא מצד אחד יצירה קולעת ואלגנטית, ומצד שני מרוקן מתוכן באופן סופי את תדמית ההיפי הפרוע שלו. עמרי רוזן סבבה עם זה, בנאדם
משהו מוזר קרה בהופעה של דבנדרה בנהארט בגל ההופעות מחו"ל שהגיעו לישראל ב-2006 (שנראה כמו שפריץ רוק מקשית שתיה לעומת מה שקורה פה בשנה האחרונה). אני ולפחות עוד ארבעה אנשים שלא הכרתי בזמן ההופעה של בנהארט איבדנו את היכולת להקשיב לאלבומים שלו. אומנם חשבתי שעיבודי הפולק-רוק ביטלו את האינטימיות המוזרה של השירים שלו, ושהיה יכול להיות הרבה יותר מרגש אם הוא פשוט היה מופיע לבד עם גיטרה, אבל ההופעה בסך הכל היתה טובה ובנהארט עצמו כריזמטי להחריד. ככה שהיה לי, וגם לאחרים, קשה להניח את האצבע על הדבר הספציפי שגרם לנו לעבור ביום אחד מאהבה חצי-אובססיבית להיפי המזוקן לנתק מוחלט ממנו.
וזה מוזר, כי שלושת האלבומים הראשונים שלו, ובמיוחד "Rejoicing in the Hands" המבריק, לא הרפו ממני מאז שהכרתי אותם ועד ההופעה. היה בו משהו מיוחד, טייק חדש על דימוי "ילד הטבע" – אחד שמתחבר גם לצדדים האפלים של הפרא ולא רק מחבק עצים; הוא היה ההיפי האולטימטיבי - לא מטיף, לא בנאלי. להיפך, מקורי תמיד.
האלבום החדש של בנהארט, "What Will We Be", מצליח לפתור לי לפחות חלק מהתעלומה. בנהארט מחליף שם סגנונות בצורה מרשימה, שמוכיחה שהוא לא חייב להיות יחף ומסטול בשביל להישמע טוב. הוא מוזיקאי מוכשר שכותב לחנים ממכרים ומפתיעים בכל ז'אנר שבו הוא מתעסק, כמו "Baby" שמוכיח שוב שלא חייבים להיות בק בשביל להישמע בדיוק כמו בק ו-"Rats", מחווה מובהקת ללד זפלין, שלא היתה מביישת את המקור.
למכירה, בזול: תדמית אטרקטיבית
אבל זהו דווקא השפע הסגנוני הזה, שמבוצע באלגנטיות נונשלאנטית, שחושף את הבעיה של בנהארט: הוא אמן מסכות שבחר בסגנון על פני תוכן, שיודע למכור לך כל ז'אנר שבא לו, אבל משאיר אחריו טעם רע של שיחה עם איש מכירות ממולח מדי. במיוחד כשהוא נשמע טבעי, גם בתור סזריה אבורה (ב-”Brindo”, שמתחבר למקורות הדרום אמריקאים שלו) או בדמותו של סולן The Rapture (ב-”16th & Valencia” הדיסקואי), מתקבלת תחושה שהאריזה יותר מעניינת ממה שבפנים, אם בכלל עוד נשאר שם משהו. בדיעבד, זה גם מה שהפריע לי בהופעה: בנהארט הוא לא באמת ילד טבע פרוע שמתקשר עם עולם פראי וקדום. הוא סוכן בחליפה שמציע לך לקנות מיקרוגל.
מצד שני, מי שלא הכיר את בנהארט הישן, התאהב והתאכזב, יכול למצוא פה אלבום מהוקצע מלא בניסיונות ז'אנר מוצלחים למדי שמוגשים באחד הקולות היפים של השנים האחרונות. זה נכון במיוחד לגבי “Brindo”, שנשמע לקוח מספיישל מוזיקה ארגנטינאית ב-88 FM. מכיוון שהוא כבר לא מקליט שירים לטייפ ישן או למשיבונים אוטומטיים של חברים, "What Will We Be" הוא בהחלט אלבום שמיע, גם עבור מי שלא גדל על סוניק יות'. למרות שבנהארט החליף את ההקלטות הביתיות בלהקה שלמה ובאיכויות הפקה של סטודיו מקצועי כבר לפני שני אלבומים, רק הפעם נשמע שהוא למד ליהנות מהנוכחות של עוד נגנים ושל הכוונה טכנית וגילה איך להוציא מהם את הדברים שתואמים לחזון שלו, במקום לנסות להתגמש אליהם. במובנים מסוימים, התוצאה מאוד טובה, אבל היא גם סוגרת את הספר על בנהארט הישן, זה שניסה לעשות משהו חדש.