תקשורת עוינת

מאמי, כוכב נולד, "ים של דמעות", פריים טיים, טלנובלה, קמפיין לחברת סלולר. שש שנים אחרי שזכתה באהבת הקהל המחייבת, נינט מנסה לברוח מכל מה שנקשר בעבר בשמה. ריצת האמוק הזו נשמעת בכל תו ב"קומוניקטיבי", אלבומה החדש, המנוגד מאד לשמו. הקהל הרחב כבר הבהיר שהוא לא מתלהב מהכיוון שבחרה אהובתו לשעבר. דווקא אל מול התגובה הקשה הזו, קשה שלא להעריך את בחירתה. ואל מול שני הקצוות הללו - השאלה החשובה באמת היא: האם אתם מאמינים לנינט כשאתם מאזינים לשירים החדשים שלה?

התשובה היא שקשה להאמין לאצטלה החדשה הזו. ניכר שנינט רוצה ליצור שירים "מעל לישבן", אך אלבומה החדש נשמע כניסיון לא שלם לעשות זאת. אולי היה קל יותר להאמין לה, לו הבחירה הסגנונית הזו לא הייתה מלווה, כבעבר, בסטיילינג מוקפד כל כך, שכולל הפעם ניטים עדכניים, שיער פרוע והרבה יותר מדי שחור. האזנה לאלבום יוצרת תחושה שנינט בחרה לעצמה סגנון מוזיקלי כפי שבוחרים מראה אופנתי, לבשה אותו כטוטאל לוק מוזיקלי, שהיא אינה מצליחה להתהלך בו בנינוחות.

קופי פייסט מבאקלי

הדבר העיקרי שמקשה על הזדהות עם "קומוניקטיבי", הוא מאמץ היתר העולה משירתה של טייב לכל ארכו. היא מעמיסה מניירות שכמו נגזרו והודבקו משירתם של ג'ף באקלי, ג'ואנה ניוסום, פי.ג'יי הארווי ורג'ינה ספקטור המוקדמת. היא מעפילה לזעקות, מפליטה צחוקים ונהמות, אלא שאלו לא נשמעים אותנטיים. קשה לאתר ולו קטע אחד שבו נינט שרה ישר ופשוט מבלי להזיע מרוב אמביציה ומקורות השראה.

דבר דומה אפשר לומר על העיבודים ועל ההפקה המוזיקלית. שירי האלבום מקושטים בעודף אפקטים אלקרונים, ריפיי גיטרה, הרמוניות וצלילי דיסטורשן, כמעט כל אחד מהם נשמע כציטוט משיר שכבר שמענו. יחד הם מצטברים לאוסף אזכורי רוק מייגע. טייב בחרה לעבוד עם צוות מוכשר שכולל את חברי "רוקפור": ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום, אלא ש"רוקפור" תופסת באלבום מקום רב מדי. נינט אמנם זוכה הפעם לביטוי רב בהרבה מזה שניתן לה ב"יחפה", אותו רקח אביב גפן, אך גם עכשיו היא נשמעת כקול שמשתלב בעטיפת הפקה שהוכנה מבעוד מועד, ולא כמי שמכתיבה טון חדש משלה.

השיר שלה

חסרון צורם נוסף טמון בטקסטים. מבחינה סגנונית, נינט נתלית באילנות גבוהים: בפרוג רוק ששואב השראה ממוזיקה, ממיתולוגיה ומספרות קלאסית, במוזיקאים שיצרו כמה מהאמירות המשמעותיות בתולדות הרוק. אלא שהזמרת, שכתבה את כל מלות השירים, לא מצליחה לספק אמירה שתהלום את ההשפעות האלו. הטקסטים שלה פשטניים מדי. הם לא מביכים, אך רחוקים מלרתק. אולי בניסיון להוכיח שהיא לא רק "מאמי", נינט מציגה את עצמה כמורכבת, מלנכולית ואפלה. אלא ש"קומוניקטיבי" נשמע כתוצר גיל התבגרות – לבוש שחורים, סובל מדכדוך בנאלי וממורבידיות מתריסה ("אם אני אלך", "כדור פורח", "שני מעברים"). הוא לא מציג תמונת עולם או חוויה אישית עגולה.

ואחרי כל זה – חייבים להבהיר ש"קומוניקטיבי" הוא לא אלבום גרוע. הוא מכיל לא מעט רצועות טובות, הוא מוקפד, מלא מחשבה ועולה בהרבה על "יחפה". כשנינט מוותרת על הצעקות ועל הייסורים המעושים ופשוט מספרת על חייה, נוצרים שירים יפים. שלישיה מוצלחת כזו מסתתרת בלב האלבום: "שלווה" ו"כך היה תמיד" – היפהפיים שמוקדשים לחברות, ו"אולי בחגים" – שיר אהבה נוגע, מזכירים שנינט הכי מרגשת כשהיא לא נעזרת בבאקלי, מוותרת על המניירות ועל הדימויים המיוזעים. באלבום הבא, יש לקוות, היא תסיים את מרד ההתבגרות המתיש הזה ותמצא קול משלה בין שלל מקורות ההשראה.

נינט טייב / קומוניקטיבי
הליקון

>>> האזינו ל"אולי בחגים"
>>> "אני לא כועסת על הקהל". נינט מדברת על האלבום החדש