כמעט מברווז

אווירת המסיבה הפרטית של חברי מועדון אקסקלוסיבי ומורם מעם התעצמה במהלך הערב, כאשר הדר תמה באוזני הקהל על כך שמפיק מוזיקלי עסוק ומוערך כמו טל פורר מתפנה מעבודתו עם אמנים כמו שלמה ארצי וריטה כדי לבוא וללוות אותו על הפסנתר ב"שיר הטרטע" הטפשי אך מיתולוגי מתקופת "קומדי סטור", ורגע אחר כך העלה לבמה את שלומי שבת ומרגלית צנעני ללוות אותו בביצוע ל"בגלל הרוח". תחשבו על שמות של שלושה אמנים אחרים - עזבו, אחד - שעולים לראשונה לבמה וזוכים לשיתוף פעולה מצד פיגורות בסדר גודל כזה. לא זוכרים? ככה חשבנו.

מבוהלים אבל אופטימיים

הדר הוא מספר סיפורים בחסד, וכשהוא חולק עם הקהל תיאורים משעשעים של מסיבת הרווקים שלו שנערכה במועדון טורקי הזוי בבת-ים או של העבריין השכונתי שאיים להרביץ לחבר מבית ספר למשחק כשגר בצעירותו בשכונה ד' בבאר שבע, הוא במיטבו. נראה שהוא מתגעגע לאינטימיות הנינוחה הזאת עם קהל קטן של מועדוני הסטנד-אפ מתחילת הקריירה שלו, כשכאן ניתנת לו הפריבילגיה לא להתאמץ להצחיק את הקהל עם בדיחות עדתיות וחיקויי מבטאים, וגם לשיר ולנגן בין המערכונים.

לא זוכה, אבל מתמודד ראוי

התשובה, לטעמנו, מורכבת. הטקסטים, שנכתבו בחלקם על ידי הדר, בחלקם על ידי עדית פאנק ובחלקם על ידי אחרים, בנאליים אבל הולמים את דרישות הפלייליסט של גלגל"צ, וכך גם ההפקה המוזיקלית. כפסנתרן הדר רחוק מלהיות מבריק או מרגש וגם לא מתיימר לכך, אבל הוא יודע ללוות את עצמו בצורה צנועה ומדויקת. הצד הטוב שלו, מלבד קטעי הקישור הבאמת מוצלחים, הוא השירה: להדר יש קול מלא, בעל גוון ייחודי, נעים ומעניין, והוא יודע איך להשתמש בו כמו שצריך. השירים שלו מספיק מהודקים כדי למצוא את עצמם לצד כל קרן פלס ומירי מסיקה בפלייליסט, אבל היה מעניין יותר לראות אותו דווקא כאמן מבצע נטו, כשהוא עושה קאברים לשירים טובים יותר של אחרים ומרשה לעצמו להתפרע על הפסנתר קצת יותר.

צביקה הדר, פסטיבל הפסנתר במרכז סוזן דלל, חמישי 12.11