לא מדבר על אריק

האורות בהיכל התרבות כבים. הקהל מחכה ששלומי שבן יעלה לבמה ויתיישב ליד פסנתר הכנף השחור העצום שרובץ במרכזה, אבל פתאום קורה משהו לא צפוי: בראש קונסטרוקציית הצינורות והבד שהוסבה למגדל אבן מימי הביניים באמצעות הקרנת אנימציה, מתחיל לבעור כדור של אור ובתוכו דמות. זה שבן, והוא מתחיל לשיר את הגרסה העברית החדשה שלו ל"מגדל הפזמון" של לאונרד כהן, כשהוא מלווה את עצמו על קלידים אלקטרוניים.

המשך ששבן מספק, ארוז בוידאו ארט המושקע והמדויק שמוקרן על המגדל ובקצת עזרה מהחברות קרן אן ומארינה מקסימיליאן בלומין, הוא שייט תזזיתי בין בלוז, שאנסון, רוקנ'רול, זמר עברי והבלחות של ג'אז ומוזיקה קלאסית. שבן מלגלג על הבועה התל אביבית ב"החיים שלי טובים" המדובר של רנדי ניומן, עם פריצה מבריקה של אביב גפן בקטע וידאו קצרצר אבל אפקטיבי, חוזר ללאונרד כהן עם "קחי עוד ואלס", מחבר את "נוקטורן" של שופן לטקסט של דוד אבידן וקופץ לגדה השמאלית עם ביצוע קורע לב ל"אל תלכי עכשיו" של ז'אק ברל ויותר מאוחר עם "להוליך שולל את המוות" של ז'ורז' ברסאנס. הקאבר ל"מותק את אצלי בראש" של דילן זוכה לטיפול דו-לשוני מרתק יחד עם קרן אן, כששלומי שר בעברית ואן עונה באנגלית ומצטרפת לפסנתר עם גיטרה אקוסטית.

ההתרשמות מהיכולת יוצאת הדופן של שבן להוציא מעצמו אמירה אמנותית רבת עוצמה, מדויקת וייחודית דווקא דרך קאברים, מתחדדת כשהוא עולה להדרן השני עם שני שירים מאלבומיו הקודמים ("עברנו לצפון" ו"כולם אומרים") ושיר אחד חדש, "הצעה לשיר ערש מודרני". הטקסטים של שבן אמנם שנונים, עוקצים ומשעשעים ומציגים את הצד היפה של העברית, והוא מבצע אותם נהדר, אבל לפחות בהופעה הזאת הרגשתי ששבן במיטבו כשהוא מוותר על התחכום והמודעות העצמית שיש בחומרים שלו ומשקיע את האנרגיה היצירתית האדירה שלו בפרשנות לקלאסיקות (הקהל, יש לומר, כנראה לא ממש הסכים איתי). את "אריק", שנכלל ברשימת השירים המקורית של המופע, הוא העדיף לא לבצע - ובמקרה הזה, טוב שכך.