הצד המיותר של הקאמבק

בעוד תריסר שנים מיק ג'אגר יהיה בן 82. מאורע זה ראוי לציון בדיוק כמו כל ימי ההולדת שהוא יחגוג עד אז, פרט לעובדה אחת משמעותית: זה אומר שאנחנו במרחק 12 שנים מהגיל שבו מת פרנק סינטרה, לפני קצת יותר מעשור. וזו תהיה נקודת אל-חזור שתסמן שפג תוקף אותן עשרים שנות חסד שניתנו לרוק'נרול. הכוכבים שלנו מזדקנים, אבל הם מסרבים למות. הם ממשיכים לשיר עד ליומם האחרון, כמו פאוורוטי. חשבנו שלנו זה לא יקרה, אבל דוקא עכשיו עלינו למהר ולפתח סט חדש של כלים לבחון אותם בו.

קחו למשל את סטיבן פטריק מוריסי. חרף אורח החיים הנקי והבריא שלו, שהולם יותר גורו יוגה מאשר את אחד המוזיקאים והמשוררים החריפים והתוססים ביותר שצמחו במערב בסוף המאה הקודמת, איכשהו לא ציפיתי שהוא יגיע לגיל חמישים. לא רק בגלל הזכרון המובהק של מוריסי הצנום והמיוסר בקליפ של "The Boy With The Thorn In His Side”, לבוש במשהו שנראה כמו חלוק רחצה סגול. וגם אם יגיע לגיל 50, אז יעלם מעין הציבור, לא יהיה לו יותר מה להגיד, ימאס לו סופית מאיתנו. אבל לא, מוריסי ממשיך להקליט, ממשיך להופיע (ולהופיע נפלא), הוא לא נותן שום סימן של כוונה לפרישה. ובעצם, למה שיפסיק? הרי הוא עושה בדיוק את הדבר שאותו הוא עושה כל חייו, ועושה אותו, לרוב, טוב לא פחות משהיה עד כה.

מר וגברת סמית' לא גרים פה יותר

אבל כללי המשחק השתנו, ולו רק מתוקף העובדה שהקלישאות כבר נשחקו. כמה עוד אפשר להמשיך למדוד את מוריסי על סמך הסמית'ס, על סמך הדכאוניות הפואטית המוחצנת שלו דאז, ולהתעלם מהציניקן הבריא והחזק שהוא מפגין בפנינו בעקביות לפחות מאז "You are the Quarry”, אלבום הקאמבק המעולה שלו מלפני חמש שנים? אז כן, כללי המשחק השתנו: כי אם פעם אוסף בי-סיידיים/סינגלים של הסמית'ס היה הממתק האמיתי בדיסקוגרפיה שלהם (אני מדובר כמובן על "Louder Than Bombs” המונומנטלי), אזי "Swords”, שמרכז בי-סידיים בדיוק מאז שהחלה אותה תקופת קאמבק, הוא אלבום מפוספס, מבולבל ולא הכרחי בהחלט.

יש לכך, כמובן, סיבה די ברורה. ולא מדובר, חלילה, בעצלות או בתאוות בצע או בירידת כושר הריכוז של המשורר. כאמור, במהלך חמש השנים האחרונות שחרר מוריסי שני אלבומים מבריקים - “Quarry” ו"Years of Refusal”, ואלבום אחד טוב (“Ringleader of the Tormentors”). כך שהיה אפשר לשער שיש פה חומר גלם טוב לעבוד איתו. איפכא מסתברא: המיתוס החביב של אוספי הבי-סיידים, לפיו דווקא כאן אפשר יהיה למצוא איזה אוצר בלום, מתנפץ במהרה כשמתגלה שטוב עשה מוריסי כשהחליט לא להכניס את השירים האלה לתוך שלושת אלבומיו הקודמיו.

הקונספט: אלבום עם שירים פחות טובים

לא שאין כאן שירים טובים. למעשה, רוב השירים כאן הם שירים טובים, או לפחות סבירים. זה פשוט שאין כל ערך לאריזתם זה אחר זה בדמות אוסף. אם באלבומי הסולו המוקדמים שלו, דוגמת "Viva Hate”, ואם בכל (ואני מדגיש, בכל) האלבומים של הסמית'ס, הייתה תחושה של קונספט – לאו דווקא במובן של סיפור, אלא במובן של המשכיות, שכל שיר גורר בהכרח את הבא אחריו, אזי בוודאי שהיה יכול להתרחש מצב שבו שיר מעולה פשוט לא יכול להכנס לאלבום. זה אפילו תרחיש די נפוץ, לא רק אצל אצל הסמית'ס/מוריסי.

לעומת זאת, מאז הקאמבק, יותר מכל דבר (וזה התאפיין גם בבחירות הסטליסט שאותן עשה בהופעה שלו בתל אביב, ואני מאמין שזהו החוק גם בהופעותיו האחרות), מוריסי נסמך יותר מכל על סוללות תותחים של שירים מעולים, בזה אחר זה, שאינן מייצרות בהכרח תחושה אחידה אבל שומרות על המאזין טעון ודרוך. זוהי בדיוק הסיבה שבגללה אוסף בי-סיידים מהתקופה הזאת לא עובד ולא יכול לעבוד: כי כל תכליתו הנסתרת היא להיות אלבום עם שירים פחות טובים.

Swords / Morrissey