שירים מסעירים

הגשם מסדר לי השכמה קשה בסביבות שש, אולי שבע בבוקר. התריסים חצי סגורים, ולך תבין איזה יום עכשיו או האם אלה באמת ברקים מחוץ לחלון. אני כל כך רדום שאני טועה לחשוב שבאמת התעוררתי. אני מעיף את החתולה הצידה, קם ומתיישב על הכיסא ליד הסטריאו, שם אלבום ותוך פחות מדקה אני כבר חוזר לישון.

Godspeed You! Black Emperor – Yanqui U.X.O

מזל שאת האלבום הזה אני מכיר בעל פה אפילו מתוך שינה. גאדספיד, או GY!BE (אפילו מרחיקי לכת לא יקלידו את השם המופרך הזה יותר מפעם אחת בתוך טקסט) עשו פוסט-רוק על תפר האמביינט עוד לפני שזה היה מגניב, אם זה אי פעם היה (נדמה שלשתי דקות בסביבות 2001). בשעות נכונות של בוקר, האג'נדה האנרכיסטית הכנה, המרגשת אך המגושמת מעט של ההרכב האינסטרומנטלי הסוחף הזה מתמסמסת לתוך פידבקים מהדהדים של גיטרות ופלוגות של כינורות משוריינים.

בסביבות אחת עשרה ההתעוררות שלי היא כבר יותר טבעית. החתולה אומנם חזרה למקום שלה (על הצוואר שלי), אבל אני בכל זאת מזיז אותה. נמרח בכורסא, מסתכל החוצה: אפור.

Slint – Spiderland

אני לא מכיר אסופת שירים יותר מצמררת או יותר מתאימה ליום שבו אדם יכול להתפתה ולשער שהשמש מתה. הרביעייה הזאת באה מקנטאקי של שנות ה-90: אין לי מושג איך מזג האוויר שם, אבל אני נזכר בתצלום שלהם עומדים בלי חולצות, על חוף ים. תמונה בשחור לבן שצילם וויל אולדהם (אתם מכירים אותו בתור בוני "פרינס" בילי). ככה זה היה בקנטאקי, ככל הנראה – גם הקיץ מכיל בתוכו קפסולה רעילה של חורף.

צהריים, והגשם מסרב להפסיק, אפילו סתם לפרגן לי איזו הפוגה קצרה לקנות בשקט סיגריות. טוב, אני לא עומד בזה, יוצא במעיל ובטרנינג, כי לא משנה כמה גשם ירד פה (ולא ירד פה הרבה), תל אביב לא תצליח להתחפש לאירופה.

עמיר לב – לפעמים אני מאושר

קלישאות של חורף: עמיר לב, גשמים, זכרונות על בחורות. לפעמים אני קלישאה. אני נזכר בדירה הקודמת שלי, שכונה אחרת, אחרי שהיא חזרה מלונדון עם זנב ארוך של בגידות. כל נבואות הזעם שלי בחודשים בין לבין התגשמו. שמעתי את האלבום הזה כמעט כל יום אחרי שהיא טסה, שמעתי את האלבום הזה כמעט כל יום גם אחרי שהיא חזרה.

אני חוזר הביתה עם דחף עז לגלח את הראש. מסתפק בלגלח את הצדדים. עשה זאת בעצמך, אל תשלם לאף אחד שיעשה את זה בשבילך. תטייל עם הזמזום הזה צמוד לעור שמסביב לראש, תעיף את השיער לכיור.

The Fall – Hex Enduction Hour

זעם על שום דבר ועל שום מקום. מארק אי. סמית' הוא בשבילי ההתגלמות של הרוק'נ'רול. הוא מצליח להיות מלך האגו שלו מבלי להיות אקסל רוז. כל הפה שלו מדבר חומצה. אני מגלח את הראש שלי כמו שמארק אי סמית' מפטר חבר להקה אחרי חבר להקה – להעיף, לצמצם, בשביל לראות איך נסתדר בלי.

Wu-Tang Clan – Wu-Tang Forever

אבל יותר משיש כעס בחורף (אולי גם לו נמאס מכל הדיבורים הריקים על כוס השוקו והפוך), יש בו סוג של כיעור קסום. באלבום השני (והכפול) של הוו-טאנג קלאן, אולי הרכב ההיפ הופ הגדול בכל הזמנים, הביטים של אלכימאי הפטיפונים RZA הגיעו לשיא החספוס שלהם. אחר כך כבר היו רגעים יותר בוגרים, יותר מפוכחים, יותר רכים, אבל כאן זו פשוט מלחמת כנופיות.

יוסי בבליקי – הגברת עם היהלומים

החורף הזה רק התחיל ואנחנו כבר מספידים אותו. בכלל, כל הקטע הזה של מזג אוויר קר בישראל תקוע, לא שייך. יש משהו מאד לא טבעי בו – הוא כאילו נגזר ממקום אחר והודבק ברשלנות לאמצע שנה שלמה של קיץ. כזה הוא גם "הגברת עם היהלומים", אלבום הסולו השני של יוסי בבליקי – לא נשמע כמו כלום שהוא עשה לפני, גם כאומן סולו וגם בפונץ', ולא כמו שום דבר שהוא עשה אחר כך.

אז אני נשאר לשבת סמוך לרצפה. ובסופו של דבר אני מבין שכל זה סוג של העמדת פנים. גם הכתבה הזו שקראתם עכשיו. יש קטע נהדר ברומן של דונלד הרינטגון, “הארכיטקטורה של חבל האוזרק בארקנסו", שבו אחת הדמויות רוכשת שעון מקולקל, שעובד כל כך לאט שהוא מצלצל רק ביום שלישי השני של כל חודש, וההמתנה לצלצול הזה הופכת לטקס, שאליו נלוות בסופו של דבר חגיגות של כל הגרים בסביבה. כך גם החורף בישראל: הוא נמצא כל כך מעט שבמקום להתייחס אליו כאל סתם עונה, אנחנו חייבים להדביק אליו טונה של משמעויות ורומנטיקה.

Grateful Dead – Wake of the Flood

הלהקה שהכי סובלת ממיתיזציה כזאת הם הגרייטפול דד. במקום להיות פשוט להקה נהדרת, עם מלודיות מושלמות ואחד מהגיטריסטים הכי רגישים בהיסטוריה, הם הפכו לסוג של סמל להרבה מאד דברים שמאפילים, בסופו של דבר, על המוזיקה. זה מרתיע. אף אחד לא רוצה להתעסק עם האגדה הזאת, זה מרגיש לא לכאן, זה של אמריקאים משנות השישים, זקנים ארוכים, אופנועים, אסיד. אבל צריך צריך צריך לפחות פעם אחת בחיים לקחת את האלבום הזה בידיים, לשים במערכת ולהקשיב, ולתת לו להיות רק מה שהוא, כי זה מספיק בהחלט.

אני מסתכל בחלון ומבין שאף פעם לא הייתי בחו"ל בזמן חורף קשה באמת. תמיד יוצא שאני עוזב את הארץ ונוחת באצמע מזג אוויר שלא מרוחק מדי ממה שיש גם כאן, כאילו אני נושא את האדמה הזאת סביבי, כמו שבסרטים המצויירים יש לדאפי דאק ענן גשם פרטי מעל הראש. החורף האמיתי, זה שהוא לא נחמה ולא ברכה אלא מכה אכזרית, נשאר בשבילי עדיין בגדר מסוים של דמיון או תשדיר טלוויזיה.

Gil Scott-Heron & Brian Jackson – Winter in America

גם כשגיל סקוט הרון הכי כועס הוא נשמע הכי רך ומלטף. המשורר החריף הזה, בשיתוף הפעולה השלישי שלו עם המוזיקאי בריאן ג'קסון, עושה צעד אחורה. באלבום הקודם שלו, שיצא גם הוא ב-1974, הוא כמעט המציא את הראפ במו ידיו עם השיר הבלתי נשכח "The Revolution Will Not Be Televised". אבל ב"חורף באמריקה", נדמה שמראה ההומלסים הקופאים למוות בשלג הקפיא גם משהו בזעם שלו. הרון נשמע יותר כסופד, מקונן, מאשר מוחה. וכשהוא מסיים את האלבום עם קטע ארוך וקשה על האווירה הציבורית סביב פרשת ווטרגייט, הוא אומר: "עוד ארבע שנים? עוד ארבע שנים מזה?". וגם היום, וגם כשהכי חם, עוד ארבע שנים מהקיפאון הזה נשמע כמו תחזית מזג אוויר סבירה לגמרי.