כוורת בבארבי

באחד מרגעי השיא של הסרט התיעודי השנוי במחלוקת "הייפ!", שמתעד את סצנת הגראנג' ואת ההתפוצצות שלה במיינסטרים בעין עקומה למדי, גם חברי מאדהאני מביעים את אותו קול אופייני ומתוסכל: אור הזרקורים לקח אליו את היפים יותר, ואת דור המייסדים, הפוטוגני פחות, המחוספס יותר, לקחו רק כטרמפיסטים, וגם אותם זרקו לעזאזל אחרי שהכל השתבש ב-1994. אבל גם כשהם נושאים בחיקם את העלבון הזה, הם עמדו במבחן האמיתי. מאדהאני שרדו כדי לספר, והם ממשיכים לספר את הסיפור הזה, ואתמול בלילה הם סיפרו את הסיפור הזה בתל אביב.

כי המוזיקה של מאדהאני היא קודם כל מרירה. היא מרירה כי מרק ארם וסטיב טרנר, הצמד שמוביל את ההרכב הזה כבר שני עשורים, יודעים שיש צלילים מסוימים שפשוט עובדים, והם יודעים איך לעשות אותם. הם גם יודעים שהעבודה בתחום הזה תשאיר אותם בגדר, נאמר, פרדה. חזקה יותר מסוס, ויכולה לעבוד יותר זמן, אבל עקרה. אף אחד לא יתאבד על המוזיקה שלהם. מאדהאני הם להקה בעלת שם, אבל הם לא יכולים להיות מיתוס. אבל אולי עדיף ככה. כשלהקה הופכת למיתולוגית עוד בימי חייה, היא חייבת למות מהר, כי אגדות עובדות בלשון עבר. היה היו מאדהאני, ועדיין ישנם. זה קורה כשבהדרן הראשון הם מכסים את "Fix Me" של בלאק פלאג (להקת הפאנק הכי טובה בכל הזמנים, ככל הנראה, עם הסולן שאת השם שלו אפשר להגיד רק עם קללה בעצמה, הנרי פאקינג רולינס) – זו הברית הבלתי אמורה של הלהקות האלה, שהיו חכמות מדי בשביל להרשות למישהו לשמר אותן באיזשהו היכל תהילה. זה הסוד של להיות רוקנרול בלי למות כמו קלישאה. אני מדבר על להקות שבוחרות בעבודה קשה על פני מוות מהיר.

תיגעי בי, אני רוקנרול

אני מדבר קודם כל על הסאונד הזה שאפשר פשוט לבוא ולקחת. אני מתכוון לזה שלא צריך בהכרח להכיר את כל השירים בשביל שזה יעבוד. יש משהו בצליל הגיטרה העבה הזה שפשוט עובד על האוזן כמו תרופה. עיסוי איטי של עור התוף. ומאדהאני הם להקה איטית שמנגנת מהר. לוקח להם קצת זמן להתחמם: בערך חמישה שירים עוברים כשמרק ארם מחזיק בידיו רק מיקרופון, ועושה משהו על הבמה משהו שהוא בין ריקוד שבטי לתרגילי מתח. הדמיון שלו לאיגי פופ כמעט מרתיע, כי פופ הוא בדיוק המיתוס הזה שמסרב למות, שאף פעם לא ברור אם אפשר להכתיר בתור טרגדיה בזמן אמת. אבל הגוף האמריקאי הרזה הזה מתרוצץ על הבמה כאחוז אמוק, וגם השירה שלו סוחבת על הדרך כל מיני מניירות רוקנרול שלא ברור באותו רגע אם יש להן מקום שם. מאדהאני נותנים עבודה.

אבל כמו שבסרטים המצוירים הטובים צריכים לחטוף מכות עד ההתחלה עד שהם שותים את השיקוי שמאפשר להם להביס את הרעים (ואנחנו נשארים עם השאלה, למה להם לא לשתות את השיקוי מיד? כמה צריך לכאוב בשביל ללמוד כל פעם מחדש איך מנצחים?), ברגע שארם עונד את הגיטרה (והוא בהחלט עונד אותה. זהו הפועל היחידי שמתאים), הכל מתייצב. לסטיב טרנר נהיה מספיק מרחב בשביל לנגן סולואים קטנים, עתירי הריוורב והדיסטורשן, שהם אלה שבנו את הצליל של הרוק האמריקאי הקשה בשנות התשעים (אני מדבר על מוזיקה שמתרחשת באותו מרחב עם להקות כמו כל הפרויקטים של מרק לאנגן, כמו המלווינס, במובן מסוים אפילו כמו קווינס אוף דה סטון אייג' בימיהם הטובים יותר).

הגיטרה מלמדת את מרק ארם צניעות. הוא מתייצב אל מול המיקרופון. "Touch me, I'm sick", הוא צועק שוב ושוב. זו המנטרה שתופסת הכי טוב בשעה וחצי של ההופעה הזאת, שמרגישות לסירוגין כמו עשר דקות או כמו שלוש שעות. תיגעי בי, אני חולה. תיגעי בי למרות שאני מסכן ומסוכן ומדבק, תגעי בי גם אחרי שהסצנה שלי מתה, תיגעי בי, כל החברים שלי מתים. תהיי כמוני, אני כבר לא מגניב. הסאונד הזה של מאדהאני הוא מדבק, בדיוק כמו שהשם שלהם דביק בכל רובד אפשרי. זאת עדיין מוזיקה של מפסידנים, גם כשידם על העליונה (ובבארבי היא בהחלט על העליונה). וכל הנצחונות בעולם לא יעקרו את זה מתוך הבטן השטוחה של האיגי פופ הזה.