השטן עוד כאן
דניאל ג'ונסטון נטש את הטייפ המקרקש לטובת הפקה פופית מלוטשת אבל נשאר בערפל הפחדים, האובססיות והטירוף, ו-Kings of Convenience עדיין תקועים באסתטיקה של אלבום הבכורה. עמרי רוזן מחכה לחילוץ
יצאתי מבולבל מהסרט הדוקומנטרי "השטן ודניאל ג'ונסטון". הסרט מצוין ומרתק, וחושף סיפור של בנאדם מוכשר מאוד אך מנותק מהמציאות שחי מאחורי ערפל בלתי ניתן לפיזור של פחדים, אובססיות וטירוף ולא במובן של הרוקסטאר שעושה יותר מדי סמים ומאבד את זה, אלא כמו ילד מגודל - הגרסה המציאותית של "ביג", אם תרצו.
מה שבלבל אותי היתה ההערצה הענקית לג'ונסטון, במיוחד מצד מוזיקאים אלטרנטיביים נחשבים כמו קורט קוביין וחברי סוניק יות'. היתה לי תחושה, במיוחד מצד חברי סוניק יות', שהם מתנשאים, שהם לא רואים בו קולגה מוכשר אלא פריקשואו מסקרן. כי למרות שהשירים שלו שכן מצליחים להישמע קוהרנטיים מאוד מרגשים, ברוב המקרים הוא הולך לאיבוד ונשמע יותר כגימיק, אותנטי ככל שיהיה. זה הורגש במיוחד בסצנה המרגשת שבה הוא מתגבר על החרדות שלו ועולה להופיע מול קהל אקסטטי ואמוציונלי בטירוף. כל האלמנטים הנכונים שם - האנשים, המתח והאווירה – אבל לפחות בהקלטה, ההופעה לא ממריאה פשוט כי המוזיקה לא עובדת.
ב-“Is And Always Was”, האלבום החדש שלו בהפקת ג'ייסון פוקנר, הוא מצליח למצוא איזון. בניגוד לרוב האלבומים של ג'ונסטון, שהוקלטו ישר לטייפ פשוט בליווי עצמי על אורגן מצו'קמק, ההפקה הפופית והמקצועית של פוקנר מעגנת גם את הרגעים הפחות מוצלחים בסאונד שלא מעייף את האוזן. קל לדמיין את "Queenie the Doggie”, שיר עצוב שנתקע בראש (ולא בהכרח בקטע טוב), מלווה ברעשי הרקע המקרקשים של הטייפ הישן של ג'ונסטון. אבל הוא פשוט נשמע יותר טוב בלעדיהם, במיוחד למי שכבר חווה את האפקט המציצני של האלבומים הקודמים שלו ומוכן להמשיך הלאה.
למרות זאת, נדמה שיש בשם "Is and always was” סוג של הבהרה: דניאל ג'ונסטון לא השתנה ולא יכול להשתנות, זו רק ההפקה שהתחלפה.
Daniel Johnston - Is and Always Was / Eternal Yip Eye Music
תהליך אוסלו
ממש כמו ג'ונסטון, גם Kings of Convenience לא הולכים להשתנות. הצמד הנורבגי איריק גלמבק בו וארלנד אוי הנפיק מתחילת העשור פולק-פופ רך ורק פולק-פופ רך. לא שיש בזה משהו רע, ובהחלט יש בזה גם הרבה טוב, אבל דבר אחד בטוח אין שם, וזה גיוון.
“Declaration of Dependance”, אלבום האולפן השלישי שהוציא הצמד, לא שונה. יש שם בדיוק את אותן מנגינות עדינות ואת אותו ליווי עשיר וסגרירי שהיו בשניים שלפניו. וזה בסדר. קשה לי להאמין שיש מישהו שניגש לאלבום של קינגס אוף קונוויניינס ואומר לעצמו "מעניין מה הם יעשו הפעם".
בתחילת 2001, כשהם הוציאו את האלבום עם השם המניפסטי “Quiet is the New Loud”, היה בזה משהו מהפכני ולרגע היה נראה שהם הולכים להתחיל גל קטן. עכשיו, נראה שגם ”Declaration of Dependance” זה סוג של הבהרה: אנחנו תלויים באסתטיקה שיצרנו. היא שולטת בנו, לא אנחנו בה.
Kings of Convenience - Declaration of Dependence / Virgin-Helicon