קפה ומאפה

לעיתים רחוקות שם ועטיפה של אלבום מסגירים כל כך הרבה על תהליך העשיה שלו כמו במקרה של האלבום השני של דפנה והעוגיות, “מה שרצינו". על העטיפה מודפס רק השם של הלהקה, מה שהופך אותו כמעט לסלף-טייטלד, כמו שהיה האלבום הראשון שלהם. “מה שרצינו" - הצהרה בלתי אפשרית בכנותה, שנשמעת כמבטאת רצון למקם את הלהקה מחדש על הדרך הטובה שבה היא הלכה בשנותיה הראשונות.

הסינגל "קובי" שפך לתוך תמהיל הקהל של העוגיות מנה נכבדת של ילדים בחטיבת הביניים, שאומנם נדלקו לזמן מה אבל לא הפגינו נאמנות (מקרה שדומה, פחות או יותר, לגדודי התיכוניסטים שפקדו את ההופעות של "הבילויים" אחרי יציאת אלבומם הראשון). המתופף, אור זובלסקי, עזב לחו"ל. העוגיות פחות או יותר נעלמו מהבמה. וגם בפני עצמו, אלבום הבכורה היה מאכזב. בחירת השירים הייתה מגומגמת והשאירה הרבה להיטים פוטנציאליים מחוץ לדלת, וההפקה של רם אוריון (חביב המערכת בימים כתיקונם) לא הצליחה ממש להבין את הדקויות של המוזיקה של דפנה קינן ואנשיה, ואלו טואטאו לטובת דגש על גיטרות פאנק.

למרות קאבר מעיק ל"היחידה" של בתריי זוזיי (להקת הקאלט של רם אוריון) מתוך האלבום הקלאסי "בתיאבון", שנשמע כמו סוג של פרודיה על שגעון הכליזמר החלקי של השנים האחרונות, ולמרות מחצית שניה קצת יותר חלשה, הם עדיין מצליחים לסיים בכבוד - “העתיד נראה מבטיח" הוא גם שם אופטימי מאד לשיר שסוגר אלבום וגם כאסח הגיטרות שבא בסופו מרשים מאד, במיוחד בהתחשב בכך שלרוב זו תכונה של שירים ארוכים יותר, וכאן הם מצליחים להגיע לנקודה הזו מבלי לעבור את מחסום ארבע הדקות. מסקרנת גם ההקלטה מחדש של "אנרגיה פוטנציאלית", פחות או יותר הלהיט של הלהקה, שהופיע בגרסה אנמית במיוחד באלבום הבכורה, וכאן מרגיש מפוקס הרבה יותר.