פינת ליטוף
הסרט "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז מבטיח לעורר לחיים ספר ילדים משנות השישים, אבל הפסקול בכיכובה של קרן או, סולנית להקת יה יה יהז, הוא הדבר הכי לא חייתי שאפשר לחשוב עליו. עמית קלינג פרוותי
ההתנהלות של קארן או בשנים האחרונות מוזרה מאין כמוה. האמת היא שמעולם לא ציפיתי בכלל לראות את השם שלה מודפס ככה על עטיפה של אלבום, עם ה"O” העגולה והבודדה הזו במקום שם משפחה. להקת האם שלה, יה יה יהז הייתה כל כך מזוהה איתה מבחינתי, לפחות במשך שני האלבומים הראשונים שלהם – גם כשזה היה “Fever to Tell” המחוספס והמבריק וגם כשזה היה "Show Your Bones” הרופס, שהדבר הכי טוב שיצא ממנו היה הרמיקס הקולע של דיפלו ל"Gold Lion”, הסינגל הראשון מתוכו – עם כל הכבוד לגיטריסט המוכשר ניק זימר, קארן או היתה הצלע הכי משמעותית של הלהקה.
אבל בין אם היא מתארחת בשיר של N.A.S.A, בין אם היא מלווה בסופרגרופ Million Dollar Bashers (שהיו מן להקת בית לפסקול של ""I'm Not There, הסרט החצי ביוגרפי על חייו של בוב דילן) וצורחת את "Highway 61 Revisited”, ובין אם עכשיו היא מקבצת מאחוריה נבחרת עצומה של נגנים ומשתפי פעולה בדמות The Kids (בין השאר גם ניק זינר הגיטריסט) – קארן או פשוט לא מצליחה לשמר את הניצוץ שהופך את הלהקה שבה היא התחילה את דרכה לסערת החושים שהיא, במיוחד אחרי ש"It's Blitz!” המבריק שיקם את כבודה האבוד.
אבל מהרגע שבו מכניסים את פסקול הסרט "Where the Wild Things Are” למערכת, עוד לפני שלוחצים על פליי, אי אפשר שלא לעקם קצת את האף. קארן או היא בחורה שנוטה להתפזר לכל הכיוונים, וארבע עשרה שירים שביחד בקושי עוקפים את הארבעים דקות מתריעים בפני דברים כמו בלבול וחוסר קוהרנטיות. למרבה הצער, החששות האלו מתגשמים לחלוטין: למרות שיש שרידים של סאונד עקבי לאורך האלבום, שאפשר לסווג אותו בתור רוק עם צליל כללי באזור של יה יה יהז, רק בגרסאות אקוסטיות ומתוזמרות למדי – רוב השירים הם לא מספיק ארוכים בשביל להציג רעיון מסוים מאחוריהם, ומקהלות הילדים המעצבנות לא עוזרות.
אולי בהקשר של הסרט העתידי של ספייק ג'ונז, השירים יקבלו את השלד הנחוץ בשביל הבשר שלהם, אבל בפני עצמו אין כאן ממש אלבום, לכל היותר אסופה של שירים. חלקם – אפילו רובם – בסדר ממש. “All Is Love” הוא סינגל יפה שמזכיר, מבחינת המהלכים המלודיים שלו את הרגעים היותר פשוטים של TV on the Radio (עמם קארן או נמצאת בקשרים קרובים), והתזמור שלו, עם השילוב המנצח של גיטרות אקוסטיות תוקפניות ונגיעות פסנתר ברקע, מזכיר לגמרי את "The Sunset Tree” הנפלא של המאונטיין גואטס (ובמיוחד את השיר עם השם הדומה "Love Love Love”). גם "Heads Up” הוא שיר טוב, אבל גם הוא שיר טוב בעיקר כי הוא מזכיר שירים טובים אחרים, לא בזכות תכונות מיוחדות שלו עצמו.
רוב הנסיונות ליצור כאן משהו מקורי – קולות כאילו אינדיאניים, כל מיני כלי הקשה ורחשי יער (כאילו אין אנימל קולקטיב בעולם), והילדים הארורים האלה שמתעקשים להדחף לכל מקום – יוצרים משהו שיותר קרוב לתמהיל מבולבל של התחכמויות למבוגרים ונגישות לילדים, דבר שמעורר חשש עז שגם הסרט (שהטריילר שלו דווקא נראה נהדר) יסבול מאותן בעיות. כאמור, אולי כשהשירים האלה ישמשו רקע להתרחשויות הקולנועיות של "ארץ יצורי הפרא", יהיה להם ערך רב יותר. אבל בכל מקרה הוא צריך להשפט גם מחוצה לו, ובמבחן הזה הוא לא עומד בכלל.